וישנם את אלה כמו הגברת מהכתבה ועוד הרבה אנשים שכל-כך סובלים בזיקנתם שהמות הוא הצלה בשבילם. לכן ישנה אפשרות כמובן בעוד הראש עובד נורמלי, לחתום על צוואה המאפשרת לרופאים לא להאריך חיים בתרופות או בהנשמה.

אמא שלי נפטרה לצערי לפני 4 חודשים, 6 שנים של סבל שהיו לי באופן אישי כביתה סבל נוראי, זה התחיל בפתיחת הפתחים בבית, אחרי זה הליכון, כיסא גלגלים ובקיצור לאט לאט הדרדר מצבה כשהמטפלת הפיליפנית האחרונה היתה המלאך שלנו שטיפלה באימי במסירות, באהבה והבתמדה אין סופית, אין יום שעובר ואני לא חושבת ונזכרת באימי בסבל הנוראי שהיא עברה והיא רק בת 75 במותה, כן אמא שלי האישה שכל כך אהבתי הולכת ודועכת מול עיניי, וכמה קשה לי לי לכתוב אבל לא הצלחתי והשכלתי להבין שהחיים חזקים יותר מהכל אבל אני מקווה שאימי כבר לא סובלת ומקווה שהיא שם למעלה סולחת לי על כי המשכתי והחזקתי אותה בחיים עד הסוף בבית...

חוויתי באופן אישי את פטירתם של אבי ואמי. אבי נפטר לפני כ 10 שנים כאשר בשלושת שנותיו האחרונות סבל מירידה בתפקוד הגופני ובכושר המנטלי. היה קשה לכולנו לראותו מאבד את צלילות הדעת ואת הגוף נותר ככלי ריק. עם כל הכבוד למערכת הבריאות בארץ, העדפנו לטפל בו בבית. זה היה כרוך במאמצים רבים יותר והיה גם יקר יותר. אבל רק כך ידענו שהוא זוכה לטיפול וליחס החם והטוב ביותר שאדם במצבו יכול היה לקבל עד ליומו האחרון. אמא לעומתו נפטרה לאחרונה, כפי שביקשה וייחלה לעצמה. היא הייתה בריאה עד ליומה האחרון. היא לא נזקקה לאישפוזים ולא ביקרה אצל רופאים. היא מתה מיתת נשיקה בשנתה, בשיבה טובה. יהא זכרם ברוך.

נכון מאוד הרופא עושה את המחייבות שלו אבל אין מה לעשות כאשר החיים משנים כיון אחד הדברים שאנו משלמים הון עתק של כספים הן תרופות קיים מצב שאין צורך בהן ובגלל נטילה של תרופות נגרם לנו נזק אנו חייבים לדעת מה חיוני ומה לא כי התרופה מה שמסתתר זה המון פעמים נזק בלתי הפיך על מנת לשמור על ההורים לסיום חיים גם באיכות חיים וגם באריכות חיים יש חובה חלק גדול מהתרופות לא לקחת סתם עד שלא עושים כמה תהליכים מול גורמים רפואים האם חייב או לא יש חלופות מן הצומח שהן בריאות ולא גורמות נזק לדוגמא לימון חיי , כרכום , כמון ועוד

מכירה את הנושא מקרוב.... אין לי בכלל ספק שלא אגיע אפילו קרוב לזה.

לאושרי היא נפטרה בלא שהייתי צריך לקיים הבטחתי לה. כיום אני חי בכיף ובאושר, וכאשר ארצה לצאת מהעולם, דרכי סלולה. שתזכו לימים טובים

כל שנה מפרסמים: תוחלת החיים עלתה, והגיעה ל-83 לאישה ו-80 לגבר, הידד ! רק שלא מספרים לנו, שמתוך השנים האלה, יכולות להיות שנתיים-שלוש-ארבע של חיי "צמח" ללא יכולת לתקשר, ותוך סבל נפשי וגופני רב. מה שצריך לספור זה את תוחלת החיים "הבריאים", שבהם אדם יכול לנוע, לאכול, לדבר, לראות סרט, לקרוא עיתון או ספר, לצחוק

דבר ראשון זה לא שבדיה זה שוויץ. שנית, 5000 יורו זה מחיר גזל וגניבה. גועל נפש. אפשר לחשוב כמה זה כבר עולה להם. עדיף לקפוץ ממגדלי עזריאלי ולתת את ה 5000 יורו (25000 שקל) לנכדים... ומי שלא מסוגל לעלות לשם יכול לקחת כדורים במינון קטלני. לא חסר.

גם הורי נפטרו מסרטן המחלקה עודדה טיפולים יקרים למערכת הרפואה הסיכוי היה אפסי להחלמה הפרופסורים לא גילו את הסיכויים למטופלים כששאלתי אותו "למה לא אמרת" ענה בפשטות "לא שאלו מה הסיכוי" אני נותן טיפול גם ב 0.001 סיכוי בלי לתת את הדעת למצב הכולל של המטופל השיטה לאפסן חולים ללא סיכוי החלמה להזרים ממון רב להארכת חיים כשאין סיכוי השיטה רקובה והריח מסריח תרתי משמע הקיצר תנו למות בכבוד

אמא היקרה שלנו חלתה באלצהיימר. כאשר לא הייתה אחראית למעשיה, אחי ואני קיבלנו אפוטרופוסות גוף (וגם רכוש) עליה. (אפוטרופוסות גוף די קל לקבל). מאז- בכל אישפוז הצגתי את המסמך ואסרתי על הרופאים לבצע באמא החייאה. באישפוז האחרון, אמא הועברה לבי"ח מאיר. במחלקה הפנימית מישהו שם לה חמצן. הרופא האחראי במחלקה הגיע, ראה את מצבה "המזהיר" של אמא- והוריד לה את החמצן. יבורך הרופא!!! הלוואי ויהיו רבים כמוהו.

מעוצמת הכתבה או מגובה הסכומים

האם לכותב הנכבד לא ברור כי המדובר ב"מדרון חלקלק" (מאוד!) מבחינה מוסרית?!

על השתלות אני לא מוכן לחתום כי כי אין לי אמון במערכת. יש גם חשש של התלהבות יתר לקבוע מוות. אבל לחתום לעמותת חיים בכבוד על הפסקת החיים ברגע שמוסכם על ידי כל המומחים שעדיף לסיימם - הייתי חותם.

כבר 5 שנים לא מתקשרת לא זזה, מחותלת על כסא גלגלים ואוכלת הכל מרוסק. לא מגיבה לכלום. חייה לא חיים היא מטופלת עי פיליפינית מקסימה אך מה הטעם לכאלה חיים?

עמותה שבדית שמבצעת המתות חסד. שם זה חוקי וכל אחד יכול, בכפוף ל 5000 יורו. התנאי היחיד הוא שאדם צריך להיות "צלול" מספיק כדי לתת הסכמה מודעת. רבים וטובים נעזרו בשירותי העמותה, בהם עדי טלמור ז"ל. קטונתי מלומר לאחרים מה נכון להם. אומר רק זאת - אשמח לדעת שכשיומי יבוא, יהיה זה קצר ונטול כאבים. כמו שאפיקורס אמר: כשאנחנו כאן, המוות איננו. כשהמוות כאן, אנחנו כבר לא. לכן, אין לחשוש מהמוות. ברור שאפיקורס לא ביקר בהוספיס או במחלקה אונקולוגית מודרנית. לו היה עושה זאת, הוא היה "חותם" בדיגניטאס מיד.

כמו חתולי האהובים,אני מייחלת לזריקה הגואלת.כשנגמר אז די.

"הולכת כפרה. חבל לכסף חבל לחשמל"

אמא היתה חולה בשיטיון, שיכנתי אותה במוסד סיעודי, והחזקתי מטפלת נוספת שביקרה אותה כל יום, אני בן יחיד, הנטל הכספי היה גבוה , פעמיים בשבוע ביקרתי אישית, וכל יום התקשרתי לקבל דווח, היה קשה בגלל שהיו תקופות של בית חולים, בבית חולים אמרו לי שהיא אומרת שהיא רוצה למות, אני לא הסכמתי, היום , עברו 7 שנים מאז, אני מודה בהכנעה שהרופאים צדקו, היא סבלה מאד, כאב לה, הרגישה כמו סמרטוט, ואני לא הבנתי, אני מבקש סליחה מאמא הנהדרת שלי.

הכתבה נגעה לליבי מאוד. אבי עבר עירוע מוחי בגיל 92 במשך שנתיים וחצי , חיים לא חיים כשמצבו הפיזי והקוגנטיבי הולך ומידרדר .,הכתבה והעמידה בחוסר האונים והצער שבראיית הורה גוסס זכורה לי היטב,אני רוצה לחזק את ידייך וידיי אחותך בטיפול באימכם היקרה.

תודה לאיש שהעלה על הכתב זיקוק של התהליך שגם אנחנו עברנו, אחי ואנוכי, עם אימנו. עברנו איתה תהליך שרוקן אותנו מעצמנו ואני לא מתכוון כ"כ לצד הפיננסי. לעולם לא אבין וגם לא יצליחו להסביר לי מדוע גובים מחירי עתק כאלו, בפרט כשאנחנו יודעים שהטיפול הסיעודי נשען על כ"א שמקבל שכר זעום יחסית וכשאנחנו יודעים גם שהתשתית הפיזית (מוסדות הטיפול) כבר החזירה ממזמן את עלות ההקמה והתחזוקה. זה נראה פשוט כמסע עושק שכולם מרוויחים ממנו על גבו של הקשיש ומשפחתו. צאו וחשבו כמה היה המשק הלאומי היה נתרם לו הטיפול בקשישים היה מאורגן בצורה שהייתה מאפשרת למשפחות להתמקד יותר בהורים ופחות במעטפת.

למה כולם מייללים , לידיעתכם יש בארץ עמותה שאתה משאיר אצלם מכתב שבו אתה מפרט באיזה מצב אתה רוצה שיפסקו את הטיפול הרפואי בך והיה ו..... וכך לא נצתרך לסבול ולא לתת לילדים שלך לסבול. אגב הפעלות של העמותה מוכרת וחוקית . בקשר לאנשים שכבר הגיעו למצב הזה ומשפטית כבר אינם יכולים להשאיר מכתב כזה , יש בעיה לתת לבני משפחתם להחליט על סיום הטיפול הרפואי בהם , משום שלא תמיד הם נעשים מתוך רצון אמיתי למנוע סבל מהחולה ( והמבין יבין )

קריאת חובה לכל אדם בכל גיל.

במידה שלא אמות מוקדם יותר. אבל אם אחטוף שבץ או שיתוק ולא אוכל להחליט מתי אני רוצה לסיים את החיים זה יהיה מבאס ויגרום לי לסבל.

הייתי שם לאורך כול הדרך שמתאר הכותב.סעדתי במשך 14 שנים את בעלי שחלה כשהיה בן 50 וטפלתי בו בבית בעזרת עובד זר עד מותו-גאולתו לפני כ שנתיים. הוא מת מהזנחה יזומה שלי לאחר שהגיע למצב צמח והוזן דרך פג-צינור שהוחדר לקיבתו דרך דופן הבטן.הסכמתי לתהליך אכזרי זה הנעשה בבמערכת הבריאות שלנו רק בהרדמה מקומית כי זה הפתרון היחידי שמערכת זו הציעה וקוותי שתביא לסופו מהר יותר .לאורך כול הדרך היה ברור ומובן לכול שאין תקווה והשלב הבא בהתדרדרות יהיה נורא מקודמו .זה יותר מאכזרי לקים את הגוף המעונה של החולה וולהרוס בשיטטיות את גופם נפשם ומצבם הכלכלי של הסובבים אותו וזו הדרך היחידה שמערכת הבריאות מציעה.מטפלים כדי לרפא את שניתן ומעבירים למטפל הקרוב את האחריות.כשהחולה מוקף באנשים אוהבים שאינם מסוגלים להזניחו הוא שורד וקים במשך זמן ארוך יותר על אף שקיומו הוא ללא איכות חיים אנושיים. לוטרינר יש פתרון הומני לסבל בע"ח אבל רוב רופאי בני האדם לא מתמודדים כלל עם קיום חסר תקווה ומלא סבל של חולי השטיון .גם בארץ הם אינם שיכים להוספיסים גם בשלבי מצב צמח כי הללו מיועדים לחולי סרטן הגוססים מהר יותר. כמו הכותב אני מקווה שאהיה חזקה ונבונה כדי לגאול את עצמי רגע לפני ...

סליחה שהתנתקתי רגע מהפן האנושי/רגשי.

*כנראה כי ההדרדרות שלה איטית הרבה יותר מהמקובל במחלה זו. לפני כחצי שנה שמנו לב שהיא נושמת בכבדות, מתקשה הרבה יותר מהרגיל בניידותה ונסגרת לעצמה. לאחר התייעצות עם רופאת המשפחה העברנו אותה באמבולנס לבית חולים. האבחון היה נוזלים בריאות בצורה קשה מאוד תוך לחץ בכל אזור בית החזה/בטן, מלווה במצב לבבי לא ברור ואנמיה לא מוסברת. לנו לא היה ידוע על מצב לבבי קודם כלשהו והם התעקשו שיש, משהו עם מסתם. חיברו אותה למכשיר הנשמה ולאחר מכן העבירו אותה למשקפי הנשמה. לאחר הסברים הסכמנו על אי החייאה ואי התערבות ניתוחית אבל התעקשנו על הנשמה פשוטה. אמא התנגדה כל הזמן לכל טיפול שהוא ואנחנו, עם הצוות, הבנו שזה בגלל האלצהיימר ולפיכך לעיתים היא נקשרה למיטה כדי שלא תוכל לנתק את המכשירים שהיו מחוברים אליה. (קיבלה נוזלים, דם ומעט תרופות וחוברה למכשירי מעקב/ניטור). הרופאים אמרו לנו שמצבה קשה מאוד מאוד והכינו אותנו לגרוע מכל (לא בטוח שזה הגרוע מכל). לאחר שהתיצבה מעט (3-4 ימים) דרשו מאיתנו העברה למקום אחר. סירבנו, לפחות עד ש(אנחנו) נרגיש שהיא חזרה לעצמה. החלטנו להחזיר אותה הביתה והרופאים דרשו שניקח מיד שרה מכשיר הנשמה מסויים. אנחנו טענו שאם היא זקוקה למכשיר מקומה בית החולים אבל לא היה עם מי לדבר. הרופפאים היו די מופתעים מההתאוששות הלא מוסברת שלה - לדעתם. בקיצור, יום שישי (אחרי 5 לילות) לקחנו אותה הביתה באמבולנס. ללא שום מכשיר ובהנחה שחזרנו למצב הקודם. מאז, טפו טפו טפו, מצבה חזר למה שהיה לפני האירוע ובקטנה אפילו יותר טוב פיזית. החיים חזרו לקדמותם, עם הקשיים ועם השמחות. מסקנה? תעלומה.

מוות לעת זקנה שכרוך בייסורים, מחלות, כאבים, אובדן הכבוד עצמי, אינו ראוי עדיף למות כשעדיין צלולים ועוד זוכרים דברים טובים מהחיים ולא למות כמו בשואה, אם תשאלו את רוב האנשים הם היו מעדיפים למות ולא לסבול כך אין משמעות לחיים שכאלה הסבל הוא לא רק של אותו גוסס למוות, אלא זה גם סבל של כל משפחתו וקרוביו, שנאלצים להיטרטר לבתי חולים, לממן עלויות עתק, לחוות כאב, צער, סבל ורחמנות על הוריהם האוהבים שהיו פעם עמוד איתן להישען עליהם וכעת הם רואים אותם יום יום סובלים, מתייסרים, נאנקים, עוברים עינויים ומושפלים בחדרי זרים. המתת חסד היא מחוייבת השעה. בארץ היו מספר נסיונות לחוקק חוק המתת חסד שיאפשר לקרובי המשפחה פשוט להורות על מתן זריקה לנוטה למות כך שיסיים את חייו בצורה יפה וללא סבל. תארו לכם שנותנים לו קצת מריחואנה וסמים טובים ולפתע הוא חושב , כן רק חושב שהוא מרגיש טוב ועם ההרגשה הטובה הזאת הוא נפרד מעימנו, במקום לפרפר במיטתו מכאבים ולהזיל ריר וצרכים בחיתולים.

אם, למשל, צריך להחליט בין טיפול קל ולא גורם כאבים שגורם שההורה ימות אחרי חודשיים לבין טיפול מכאיב עם זריקות שיחזיק את ההורה 6 חודשים. ההחלטה לא קלה. בפרט היא לא קלה אם כאשר ההורה היה בכושר הוא הודיע שהוא מעדיף את האפשרות השניה.

אם הרפואה מצליחה להאריך חיים במידות כל כך מטורפות, שתקח עליה את האחריות לממן את השנים המיותרות הללו, ולא רק לממן, גם לסעוד את המנגנונים האלה שהיו פעם בני אדם לתפארת הבריאה. אז יופי, ספירת הכולסטרול של נהדרת, ולחץ הדם תקין. בעזרת תרופות כמובן. אפילו הזיין עומד כשצריך, אני רק לא זוכר למה הייתי צריך אותו. אפילו הצליחו להביס את המיגרנה. רק את כבוד החיי לא זוכרים איך לכבד. תנו למות בכבוד. לא כל אזרח יכול להחזיק 0.45 בבית

ומעורר שאלות רבות.אתיות ומעשיות..

יש לנו כל כך הרבה רופאים שמנסים בכל דרך להאריך חיים. מדוע אין אנשים שיש להם הכשרה לעזור לנו ולאהובים עלינו למות ללא הסבל הנורא לאדם הגוסס, והזכרונות האיומים שחויה כזו משאירה אצל המשפחה?

4.5 שנים שכבה אמי במחלקה הסיעודית כשמצבה מידרדר מיום ליום. בתחילה הלכה עם הליכון אח"כ ישבה בכיסא גלגלים. בתחילה ביקשה ללכת לשירותים ובסוף הייתה עם חיתול. בתחילה ידעה מה היא רוצה ללבוש ובסוף ישבה מלוכלכת וסירבה להתרחץ ולהחליף בגדים. באשפוז האחרון בית החולים היה עמוס ואפילו המסדרונות כבר לא יכלו להכיל את החולים. הרופאים הציעו כל מיני בדיקות פולשניות אולם אמי, בשארית כוחותיה, התנגדה במבט וגם בחבטות בסגל הרפואי. אחרי שבוע היא נפטרה בגיל 87.

הכל נמדד בכסף ובתמורה שנותנים או מקבלים. אין להם מושג מה זה לתת איכות חיים לחולה אלצהיימר. אפשר. עם רצון טוב, עם הבנה של הילדים שאימם גידלה אותם כילדים ותינוקות, ולא שלחה אותם למוסדות

אני חושב ש"ועדות גאולה" יהיו פתרון מעולה, אנושי ונכון למצבים אלה של ה"מת-חי"

אמי חלתה בסרטן ומאשת ברזל היא הפכה לצל של עצמה , מחוסרת הכרה, סובלת מכאבים ומקבלת מינוני מורפיום פסיכיים. אמרו לנו להעבירה להוספיס כדי שתוכל למות בכבוד ולחרדתנו מצאנו את עצמנו מתחננים שם בפני הרופאים שם שיתנו לה כבר למות ולהיגאל אך הם טענו ש״איכות חייה״ לא נפגמת (היא שכבה ללא נוע, פה פתוח כך שזבוב טורדני יכול לבוא ולהציק, מחוברת למורפיום וגונחת בכל נשימה). באותו זמן בדיוק אבא שלי הדרדר עם שטיון ואובחן עם אלצהיימר. גם אותו נאלצנו לאשפז והסבל הנפשי שהיה כרוך בהחלטה למי ללכת קודם היה נורא.

יכולתי להרדים אחרי 17 שנים בעצת הוטארינר ולתת לה את הזכות למות בכבוד ובלי סבל מיותר כשהגיע זמנה ממש כמו היחס שנתתי לה לאורך כל חייה . ומאידך לבני אדם לא נותנים למות בשקט . כתבה מרגשת ונכונה . אני עובר את הסיפור הזה ם שני הורי שעדיין לא הגיעו למצב של נכות מוחלטת אבל הם לא רחוקים משם ואני חושב שזכות האדם להחליט מתי ואיך ימות . ובקשר ליחס לזקנים בבתי החולים , זה גועל נפש אחד גדול , שם מעדיפים שהם ימותו מהר , אבל זה נושא לסיפור אחר .

לאחרה שעברנו את כל מסכת הייסורים וההחלטות הקשות שהיה עלינו לקבל בנוגע להורינו, לקחנו את גורלנו שלנו בידינו: מילאנו טפסים שהורדנו מהאתר, קיבלנו הסברים מהרופא - כמתבקש על פי החוק, על המשמעויות של כל סעיף עליו חתמנו, החתמנו את הרופא על המסמכים ושלחנו למשמורת. אף אחד מילדינו לא יצטרך להחליט בשבילנו אם נקבל טיפול כזה או אחר. ובכלל מה טוב או רע בשבילנו. יש דרך לחזור בנו מכל ההחלטות כך שכל הסיפור הוא ברוח חיובית ולטובת האדם הגוסס.

אנו בני האדם מרחמים אפילו על כלב או חתול סובלים ועוזרים להם לסיים את חייהם. אבל לבני מיננו אנחנו מתאכזרים וממשיכים את הסבל הנוראי לעיתים עשרות שנים בשמה של איזו אנושיות מעוותת. אבל המצב הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. בעולם המערבי עוד שנים לא רבות, צעירים מעטים כבר לא יוכלו לפרנס מספר גדל והולך של קשישים וחולים נתמכים. אולי זה יעשה את השינוי.

"ככל שאתה בריא יותר, יהיה לך קשה יותר למות." צודק הכותב שחייבים לדבר על הנושא, גם בפן האנושי-נפשי וגם על העלות.

לשכב במיטה חסר אונים מבלי יכולת לתפקד זה מוות אכזרי כפול ומכופל.ר.מסכימה עם כל מה שכתבת ונפלא שגוללת את הספור המעציב. שהרבה מאתנו ברבות הימיםיאלצו לעבור. אני לגמרי תומכת ביוטינייזה. .

ובעיות בלב ושם הפסיק לבה לפעום וגם חלקים במוח כבר לא היו פעילים מאוד. ביה"ח קבע שמצבה סופי ולא חיבר אותה למערכות החייאה. אם רק היה לי כסף (או כוח פוליטי, כי אני לא בטוח שזה חוקי לעשות), הייתי מוציא אותה משם ומחבר למערכות החייאה בבית. אפילו אם היא הייתה במצב של צמח (ובשעת מותה היא לא הייתה במצב כזה ככה שהם פשוט גנבו ממני עוד כמה רגעים איתה), כבר היו דברים מעולם ואנשים התעוררו מתרדמות. אבל אין לי, והיא מתה. בכל מקרה, לא משנה לאיזה מצב אני אגיע, הפנטזיה שלי (שכמובן לא תממש) היא שאותי דווקא כן יחזיקו בחיים, יפמפמו כמה דם שצריך וכל איבר קורס שינסו להחליף במלאכותי. בכלל עם ההתקדמות הטכנולוגית ומיפוי מוחי נראה לי שמי שיש לו היפוקמפוס פעיל- ניתן יהיה להעביר את זה למדיה אלקטרונית- העיקר זה רק להגיע לזמנים הללו.

אבל אני די בטוח שהכתבה המרגשת הבאה שאקרא עוד 10-20 שנים תהיה בנושא ההוצאות להורג שילדים מבצעים בהוריהם לפי כל מיני ועדות ופרוטקציות.