ברור שכאשר זה נוגע לתקשורת יש תמיכה גורפת בהפרטה, כי זה טוב ומועיל למבקרים אותה (בנוסף להצדקה העניינית). ברור גם שיש דמגוגיה בתאור כבדרך אגב של הסיבות והתועלות בהפרטה , לעומת תאור הכשל הפוטנציאלי (בד"כ לא הממשי), המובא בהבלטה בסיכום הדברים ומוצג כנגד התנהלות אוטופית של המגזר השלטוני הציבורי. אלא שזו לא המציאות. מבלי להכליל, השרירות והבטלנות של "משרתי ציבור" רבים גורמת לזלזול וטירדה מיותרת לאזרחים, כמו גם לנזק בל ישוער למגזר העסקי. נדרשת חוכמה קטנה מאוד כדי להצביע על מקרים בודדים בהם ההפרטה נכשלה ועל מקרים אחרים בהם יש ייתכנות לכשל (שטרם ארע), ולהתעלם מהרוב המכריע של הצלחות ההפרטה (לפי הקריטוריונים שנקבעו מלכתחילה, לא ביחס להשקפת העולם של העיתונאי). לדוגמא: במאמר יש בקורת על הפרטת מעצרי בית, אך אין נתון מספרי על המצב לפני ואחרי ההפרטה (לאחר תקופת הרצה מתבקשת). האם אין נתונים (ואז הבקורת לא רלבנטית) או לא הוצגו נתונים שלא תואמים את התזה? כך גם בנושאים רבים אחרים, בהן המערכות הציבוריות כשלו עד כדי אובדן אמון הציבור ביכולות השלטון להיטיב עמו, או שעלותן, במסגרת ממשלתית, למשלם המסים גבוהה יותר. ככל שנושא כלשהו מרבה להסתמך על אידיאולוגיה אוטופית, כך הסיכוי להצלחתו היישומית קטנה באופן ישיר. השאלה הנכונה, אידיאולוגית ומעשית, היא מה תפקיד המדינה בדאגה לאזרחיה ולקיומה שלה בערכים שהוגדרו כמוסכמים, והאם ריכוז הכוח והפעילויות בידיה מקדם או מפריע להשגת המטרות. מסתבר, מנסיונם של אחרים, כמעט ללא יוצא מהכלל, שריכוז כוח משחית הן את הצמרת השלטונית והן את חלק מעובדי הציבור שמתנהגים כ"עבד כי ימלוך". תהליכים רבים גם מתנהלים בעצלתיים ולא בלו"ז נדרשים. בהתאם, כאשר יש ליקויים (כמו בכל תהליך או בגלל ניגוד אינטרסים) חייבים לטפל בהם ולתקנם. בהפרטה תחרותית זה קל ופשוט יותר מאשר להיפטר מסרטן האוכל את המערכת מבפנים. לבסוף, צריך לזכור שמי שמבצעים בפועל את ההפרטה הם אזרחים ישראלים שזכויותיהם לא פחותות מזכויות פקידים ממשלתיים. ואם התועלת המצטברת לציבור מפעילותם רבה יותר, על מה מלין הכותב? [וחזור וראה את המשפט הפותח.]

שנותר מעוז של עיתונאות אמיצה ועצמאית

הקביעה המדינית "זה שלי- אסור להפריט" מדיפה ריחות של ברית המועצות. ואני מודה למעט הקפיטליזם שנותר שאין חוקים שאוסרים על הפרטה.