המציאות הקשה שגיל מהווה חסם. אפשרות אחת לעקוף את החסם היא לתכנן את הקריירה כך שבאזור גיל 40 להצטרף לארגון מוסדי/ממשלתי/ציבורי, שם משרתך מובטחת עד לפנסיה. רוב האנשים לא מסוגלים לתכנון כזה. האפשרות השניה היא לנסות ולפצוח בקריירה שניה ולא, הכוונה לא להתחיל ללמוד - מה שרוב האנשים שוגים לעשות - אלא למצוא עיסוק מכניס אחר שלא בהכרח קשור למה שאתה הוכשרת.

במסגרת מדיניות ההפרטה ופריקת האחריות מהממשלה, הוחלט כנראה להטיל את האחריות על אפליית הגיל (האסורה בחוק מפורש) על כתפי ... המופלים. זה הגיוני בערך כמו לייעץ ליהודים איך להתמודד עם אנטישמיות, במקום לחסל את התופעה. אילו נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה, שהוקמה בקול תרועה רמה לפני מספר שנים, היתה ממלאת את תפקידה - המעסיקים היו אלה שצריכים לדאוג למלא את שורותיהם באופן שוויוני.

לתאגידים יש די והותר אמצעים (חוקיים ושאינם כאלה) לברר את גיל המועמד עוד לפני הגיעו לראיון. אותי שאלו כבר מספר פעמים כבר בטלפון. אפילו שירות התעסוקה מנע ממני הכשרה מקצועית, בגלל שבחטאיי הרבים חציתי את גיל 40. מחברת ג'ון ברייס, שביצעו את ההכשרה עבור לשכת התעסוקה, שאלו את גילי בטלפון - ומאז ידעתי שאקבל כלבת לפני שאקבל הכשרה מקצועית. פניתי בנושא לנציבות שוויון ההזדמנויות במשרד התמ"ת, ואז גיליתי כמה הנציבות הזו היא עצלה ושופעת תירוצים למה לא לבצע אכיפה בנושא אפליית גיל.

לא להכנס לחברות שיש בהם מעט מידי עובדים מבוגרים אחרים - יש סיבה שאין הרבה מבוגרים - כי הם פוטרו. ואם אתם שומעים פה ושם סיפורים על נוהג של יד קלה על הדק הפיטורין - למשל עובדים שפוטרו כי התחלף מנהל שלא אהב אותם, למרות שהיו עובדים ותיקים וטובים. או מנהג של פיטורים רחבים בכל מחזור שפל בעסקים. אז דעו שזו טעות להכנס לחברה כזו, כי הסטטיסטיקה לא תפסח עליכם, וגם אתם תחטפו ותפוטרו ולא משנה כמה שהייתם בסדר.

1. תתמקדו בהווה - בקורות החיים שלי תהיה רק שורה אחת: "היום אני מאוד מנוסה". 2. תתייחסו מראש לאפליה המרומזת - תהיה שורה נוספת: "אינני צעיר אך אני אוהב להיות בחברת צעירים (וגם צעירות)". 3. תנצלו שאלות קשות לטובתכם - אומר למראיין: "במקרה אין לי מושג על מה אתה מדבר, אך מנסיוני הרב עניתי כבר על שאלות קשות יותר. 4. תכירו את הטכנולוגיה - אכתוב שאני מכיר טכנולוגיה רבה ואשמח להכיר נוספת. 5. תשדרגו את קורות החיים - אכתוב שממש במקרה אני בול העובד שהוא מחפש. 6. תמכרו את הכישורים שלכם - אומר למראיין שתמורת סכום צנוע (כולל מע"מ) אני מוכן להעניק לו מכישורי. 7. תילחמו בפחד - אגיע לראיון עם תרסיס פלפל בכיס. 8. התאימו את המראה לתפקיד - אם אתראיין לתפקיד פועל נקיון אגיע עם בגדים מלוכלכים. 9. תסיימו בחיוב - לסיום אומר למראיין שאני מחייב אותו על סך 200 שקל על הראיון. נפלא, מחר אני רץ לראיון, בטוח אתקבל.

לברך ליום הולדת.... בקיצור הצביעות בהתגלמותה. נהיינו אמריקאים. בהמשך להגיון הנל - אם הקולגה הזה או הבוס לשעבר לא יכול לתרום לכם משהוא מועיל - כמובן שאל תטרחו. וגם ה"קולגה" יבין בשלב מסויים שכול הטלפונים לשמור על קשר הם צביעות ולא התעניינות אמיתית. בקיצור - עולם עצוב של חנפנות וצביעות בלי סוף.

במקרים כאילו הבעיה היא לא איך לעבור ראיון עבודה אלא איך לגרום למעסיק פוטנציאלי להתקשר להזמין לראיון עבודה על סמך קורות החיים...

הכתבה הזו מסבירה איך להתמודד עם הסימפטומים של הבעיה. הדרך לפתור את הבעיה לחלוטין היא לא לעבוד בחברה שהעובדים לא מגיעים בה לגיל פרישה. ואני קורא לכל הצעירים - אל תבזבזו את השנים הטובות ביותר שלכם אצל חברות היי-טק ואחרות שאין בהן מסורת של גיוס מבוגרים והגעת עובדים לגיל פרישה. אחרת תאלצו להתמודד עם בעיה של חיפוש עבודה בגיל 50 - עם כל הקושי שבדבר. תזכרו שקראתם את זה כאן ועכשיו.

והנה כמה טיפים ששמעתי מכמה מתכנתים מבוקשים מעל גיל 50. 1. לא להפוך למנהל לעולם. 2. תמיד להיות קרוב לברזלים. 3. מדי פעם, לעשות איזו עבודת פרילנס כדי להשאר קרוב לשוק. 4. ללכת לכנסים מקצועיים ולשאוף להרצות בהם. 5. לזכור להשקיע כל יום חמש דקות במקום העבודה הבא שלך - במיוחד אם אתה עובד. זה אומר להרים טלפון לקולגה, לדבר עם הבוס מלפני 10 שנים לברך אותו ליום ההולדת או לעדכן ולהתעדכן בלינקדאין. אני מכיר לא מעט מתכנתים מבוגרים ומצויינים, אף אחד מהם לא יושב בבית. זה מה שכולם מייעצים לי.