הבעיה היא עם אמצעי התשלום. המחירים שנדרשים כדי להשיג את אותם דברים שמועברים גם כגונבה - סבירים בדרך כלל. אבל אין לי חשק לתת פרטי זיהוי וכרטיס אשראי לכל מצורע וזב חוטם שאני קונה ממנו משהו באיטנרנט. הרי הם שומרים תמיד את כל הפרטים הללו במסדי נתונים שלהם לנצח בלי לבקש רשות. במקרה הטוב רק מתחילים לשלוח דואר זבל. במקרה הרע משתמשים בפרטים לכל מיני הונאות. כאשר אני קונה בחנות רגילה אני לא מרגיש קושי לשלם - לא במזומן ולא באשראי. ברשת זה מלווה בהרגשה מאוד גרועה - ולכן אינני מרבה לעשות זאת (גם בטלפון לא.) לעומת זאת את הגונבה אפשר להוריד באופן אנונימי. השמירה על אנונימיות חשובה יותר מחסכון התשלום.

הם משקיעים את האנרגיות שלהם בלנסות להביא לצדק את משתפי הקבצים במקום לדאוג להיצע של חנויות מקוונות בכל המדינות שבהן ניתן לרכוש תכנים בצורה חוקית. תמצאו לי אתר אחד שמאפשר לרכוש סרטים אונליין בישראל.

הרי זה הדבר היחיד שלא נמצא בידיים מעטות כמו למשל חשמל שיווק הפצה הטענה שאם אנשים לא יקנו תוכן לא יצרו תוכן היא שקרית אני עוסק בתכנה וכל המחשבה שאנשים השקיעו בפתרון בעיות נגישה לכל ללא תמורה אותו דבר עם שאר התכנים ואם לא ישלמו לטום קרוז 30 מליון לסרט לא יקרה לו כלום

ההגדרה שישראל היא מדינה של דיסקט אחד חלפה מהמציאות כשם שהדיסקט הוא מונומנט ארכיאולגי. בשנות ה 80 וה 90 אכן כן . ומאז, קיימת הקפדה בחברות, מוסדות, אירוגנים ומשווקים להמנע ולהתרחק מתוכנות פיראטיות ("גונבות"). הקהילה העסקית התבגרה והפנימה, הקימעונאית עושה צעדים לעבר, ובסך הכל המודעות לשמירת זכויות יוצרים הפנימה פנימה והתודעה עושה את שלה. ממליץ לשיזף רפאלי להתעדכן.

התכנים שהכי נגישים באינטרנט הם הצילומים. צלמים ישראלים יודעים שתמונות שלהם כמעט לא נמכרות בכסף ובעיקר נגנבות מאתרים שונים שגם הם גנבו. צלמים הם אנשים שמגיע להם להתפרנס, יש להם משפחה וילדים. הם עובדים קשה מאד. החוק בישראל ממש לא מגן עלינו. בהעדר מינימום מחייב על גניבה השופטים פוסקים סכומים מגוחכים, אם בכלל, שלא מכסים את עלות עורך הדין. הפסקנו להילחם. אין זמן ואין כח. כמה זיו קורן יש כאן שמתפרנסים על אף הכל? אני מתפלא שאנחנו כל כך מפולגים במקום להתאחד ולעמוד על זכויותינו וקודם כל להילחם על שינוי החוק.

אחרת לא ייצרו את התוכן!

איך מסבירים זאת?

לא "מידע רוצה להיות בחינם".