אתה אלוף שבאמת הדבקת בסבלנות ..מדהים. נראה לי שזה בסדר גם להיות מאוכזב ומאכזב לפעמים או ליתר דיוק לעיתים רחוקות. זה חלק מהחיים ומה לעשות שגם להכיל אכזבה הילדים שלנו צריכים ללמוד. בכל אופן נהניתי מאד לקרוא!

סיפור מקסים!

למגינת לבי, איני זוכרת מתי איכזבתי לראשונה את בני (חוששתני שהוא טרם שכח) אבל זה היה הרבה לפני שסלחתי להורי.

אף אחד לא שם לב שזו "הפואנטה האמיתית" כי כנראה זו לא "הפואנטה האמיתית". אם זו בעיניך הפואנטה האמיתית של הסיפור הקצר והעשיר הזה, מומלץ שתעבור לאתר הספורט/סלבס/רכילות הקרוב, שם תמצא חומר שיותר מתאים לרמתך.

השורה האחרונה - הוא בעצם רוצה להתפאר בעצמו על כך שהצליח להדביק את הרסיסים, ולא על עבודתו של הילד.

והלוואי שאוכל לכפר על חלק מחסרונותי כאדם/אב ברגישות ובמעשים יומיומיים כאלו, אמן.

מליבו של סיפור כמעט הומוריסטי מצליח זיו ללמוד בעצמו וללמד אותנו שיעור עמוק מאד על הורות, על התבגרות ועל התפכחות. כדאי לקורא להעמיק בתובנות החשובות של סיפור זה. זיו לא מאכזב. צירוף נדיר של בינה, רגש, ענווה וכישרון סיפורי.