"...העיסוק העיקרי הוא סידורים: לחכות בתור בדואר, בבנק ובבית המרקחת, ללוות לקופת חולים ולריב בשמם עם פקידי ביטוח לאומי." כביכול זמנם של פקידי הדואר, הרופאות, הרוקחים ופקידות הביטוח הלאומי, "יקר" יותר מזמנם של הממתינים להם בתור. בפועל מדובר באובדן של שעות עבודה רבות לציבור בגלל תורים, כלומר ניהול לא יעיל של השירותים המוזכרים.

אני שואלת מה עם אותו דור שתומך בילדיהם ובהוריהם ואינו עובד מהסיבה שהמעסיקים מדירים אותם מפאת גילם? הדור הצעיר (כפי שהוזכר גם בכתבה) יאלץ לתמוך ב- 2 הדודות של הורים והוריהם. זה יקרה מהר מכפי שאנו משערים.

לא בטוח שיש פה משהו ייחודי לישראל ולמערכות התמיכה שהיא מספקת. במידה כזו או אחרת, המצב דומה בכל המעולם המערבי, ופתרונו טמון במוטיבציה לאלו שאמונים על המחקר הרפואי להאריך לא רק את תוחלת חיינו אלא גם את איכותה. בסופו של דבר לחברות התרופות זה מאוד משתלם להפוך אותנו לחולים כרוניים למשך כמה שיותר זמן, תלויים בתרופה כזו או אחרת, ובד"כ בקוקטייל מפואר שלהן, על מנת לשמר את נשמת אפינו. לאחרים משתלם להפוך אותנו לסיעודיים, תלויים בהם ובשירותים שהם מספקים עד האגורה האחרונה שנותרה בכיסנו. המדינה, מוסדות השלטון, הם אלו שאמורים להסתכל על התמונה השלמה, על אובדן שעות העבודה במשק, על רווחת האזרחים, ומתוך ראייה כזו לתגמל ולממן את מה שמוליך לחברה בריאה יותר, תרתי משמע. ורק שזה דורש ממוסדות השלטון חשיבה והשקעה ארוכות טווח, לא משהו שממשלות ישראל מסוגלות לו בדור הזה, כך שאת הישועה נצטרך לחפש מעבר לים בכל זאת.

כבר כמה שנים שאני משויכת באילוץ ל"סנדביצ'יה " המתוארת בכתבה.בעיקר חשוב לי להדגיש שהסכום המרבי של 15000 ש"ח למוסד סיעודי אינו מדויק: משען גובה אחרי הנחה 18500 ש"ח לחודש!! וכן שסכנת הדיכאון והתשישות מיידית וממשית.תמיכה רגשית חיונית.

שאלוהים יקח אותי הרבה לפני שאני אתחיל להפוך להיות מעמסה על הילדים שלי .אני רוצה שהם יזכרו אותי בריאה,צלולה ומתפקדת כשאני רוצה לעצבן את בעלי אני מאחלת לו אריכות ימים ושהוא יתמודד עם הבעיות והזקנה ובעיקר עם הבדידות ..... אניי אחכה לו למעלה:)

הדור הצעיר לא יכול לקנות דירה ופוחד להתחתן ולקחת אחריות כלכלית על גידול ילדים. דור הסנדוויץ' צריך לדאוג לעצמו לזקנה לתקופה של 40 שנים. הדור המבוגר הולך לקבל טיפול רפואי של הרבה שנים בעלויות חודשיות גבוהות. הנכדים עולים כסף רוצים בגדים, סמארטפונים, בתי קפה מגיל 10. יש כאן שילוב שיוביל בסופו של דבר לעוני ודיכאון. העומס הכלכלי והנפשי הוא עצום ובלתי אפשרי. ביקור עם הורה מבוגר בבית חולים לוקח חצי יום על כל שטות.

בנוסף לכל הנאמר בכתבה, כיום אופי החיים הוא כזה שכדי לראות טלוויזיה צריך לתת הוראת קבע, כדי להשתמש בטלפון סלולרי ג"כ וכך הלאה. גם ההצעות המפתות של כל הרשויות הציבוריות להוראת קבע מחשבון הבנק מובילות המון קשישים לעשות זאת כדי "לא לשכוח לשלם" חלילה... שלא לדבר על מערכת חירום בבית, גם דרך הרשות המקומית. ההורים שוכחים את ההתחייבויות, חותמים בקלות על חדשות... אמי הצטרפה לדיינרס קלאב בנוסף לכרטיס דיינרס, ידיעות אחרונות המשיכו לגבות ממנה עבור מנוי גם כשהודענו על סיום, חברת כפתור המצוקה המשיכה לגבות גם לאחר שפינתה אותה בעצמה (!) לבי"ח סיעודי ממנו לא חזרה הביתה, וזאת לפני כרטיסי אשראי מפתים של כל מיני חברות אחרות שלא רלבנטיות לה בכלל ("יו" - לא עוזר למי שלא ממלא דלק ועוד ועוד). טרף קל שדור הסנדביץ שמבין איכשהו מה קורה מסביב - צריך לחלצו מהמלתעות האלה.

הכתבות שלכם קולעות יותר ויותר, פשוט נתונים חיים מהשטח שניתן לראות בבירור....

כך שזה מתקזז באיזשהו אופן. אנשים מתפקדים יפה עד גילים הרבה יותר מאוחרים, עוזרים הרבה יותר לילדיהם (לדור הסנדביץ'), ומאפשרים להם להתפתח מעבר למה שהיו מצליחים לעשות אילולא היו הוריהם בחיים.

אין אחד שבא במגע כלשהו עם הביטוח הלאומי שלא יצא מזה עם חויית תסכול עמוקה (בלשון המעטה). מכל מה שמתואר בכתבה, זה אחד הדברים שהכי קל לטפל בו. זה לא עניין של כסף - דרושה החלטה של הממשלה ויבוא הקץ להתעללות. אבל ממשלה שמתייחסת לניצולי השואה בזלזול תהומי, לא תגע בביטוח הלאומי.