היכרתי את המשפחה בתקופת מלחמת ששת הימים , כשהגעתי ארצה כמתנדב מברזיל , כשלאחריה התעניינתי ברכישת טבעת מיוחדת עבור אשתי שנשארה בברזיל ,המליצו בפני על תכשיטן בשם פדני , שיש לו בית מלאכה קטן באחד הרחובות הקטנים במרכז תל אביב , בבניין ישן בקומה השנייה כמדומני . קיבלתי שרות של מלכים עם מלוא הרצינות , הכבוד וממהירות הביצוע , שלא לדבר על איכות ויופייה של הטבעת עם היהלומים הטובים ביותר , שהוערכה בברזיל בעשרות מונים יותר ממה ששילמתי למר פדני עבורה ונמצאת עד היום בידי אשתי . לימים כשעלינו ארצה בסוף 1970 , הפכתי מלקוח לספק בשרותי פרסום ואז הכרתי גם את גברת פדני שהייתה מממונה על יחסי הציבור והפרסום ואז גם הפקתי את הקטלוג הראשון של תכשיטי פדני . לא אכביר מילים על היחס האירופאי שקיבלתי בבואי לפגישות עבודה בביתם ועל יופייה המדהים של גברת פדני ושל ביתם . בני בתקופה זו עדיין היה בצבא והצטרף מאוחר יותר לעסק המשפחתי ולקח על עצמו בין היתר את התפקיד של מנהל הפרסום ויחסי הציבור . זכורים לי שני מפגשים מיוחדים עם בני , הראשון כשהוא נפצע באחת הטיסות והלכתי לבקרו בבית החולים והשנייה כשהוא טרח להגיע לבר המצווה של בני . שני מפגשים אלה ואחרים שהיו לנו במשך השנים , היו תמיד בסגנון אותו רכש מאביו ומאמו , כפי שהוא מציין בכתבה , אלגנטי , מכובד ולא מנוכר . כל הכבוד .

כל מילה בסלע, למדתי עם בני ,אמו היתה מאד מיודדת עם המחנכת ושתיהן נשים יפות ואלגנטיות מאד. היינו ילדים בני 13, בני קיבל חינוך אירופאי ומעולם לא חסר לו דבר. משפחות אחרות עבדו קשה בשנות ה 60 של תל אביב. ,כל הכבוד להצלחתו, בחור נחמד מאד . נדיב לב, נפגשים לעתים רחוקות בכנס כיתתי מביה"ס אחד העם בתל אביב.

הוא חכם שלא מכריח את בנו להיכנס לעסק המשפחתי. הילד צריך להתנסות במה שרוצה ואזי להחליט. אכן כך צריך לעשות. שיצליח להם בדרך שלהם.