בישראל אינפולציה של סטודנטים. רובם לומדים תארים שלא שווים כלום, חבל על הכסף (ניהול, שווק , אפילו כלכלה). כולם חולמים להיות מנהלים עם חולצות כפתורים, רוא"ח, וכמובן היהלום שבכתר - עו"ד. רק שעו"ד ורו"ח הם מספקי שירותים, חברה זקוקה למספר מוגבל מאלה. דבר נוסף, הטכנולוגיה מעלימה מקצועות רבים. אדרילכים, רו"ח. הטכנולוגיה מפשטת את המקצוע שלהם. עדיף לסטודנטים שאינם יכולים ללמוד לתארים יצרניים כמהנדסים לרכוש מקצוע ולהתמקצע בו. טכנאי קירור, מיזוג, סיעוד, קולינריה. אלו מקצועות שתמיד יהיה להם ביקוש. אנשים צעירים שופכים עשרות אלפי שקלים ומספר שנים על תארים שלא שווים כלום. אפשר לרכוש מקצוע בכמה חודשים ולהתחיל לעבוד בו.

א. עבדתי בארה"ב בחב' סטארט-אפ שכללה כ-15% עובדים שהיו למעשה Interns מג'ורג'יה-טק. זה לא שונה מהותית מעבודות סטודנט קיימות בארץ בחברות טכנולוגיות. ב. חשוב להסתכל מעבר לשנים הספורות שלאחר סיום התואר. עבודה מקצועית תו"כ התואר נותנת ניסיון, ביטחון והכנסה (וגם זה חשוב), אבל היא פוגעת באיכות הלימוד. אני עבדתי בתכנות בשנה וחצי האחרונות של התואר בהנדסת חשמל; הציונים שלי נשארו גבוהים מאוד, אבל הראש שלי היה בעבודה ואני זוכר את חומר הלימוד המתקדם הרבה פחות מאת היסודות, שלמדתי "במישרה מלאה". מי שהולך להתמחות כזו, שיבדוק עם עצמו כמה זה מפריע למיקוד שלו. ג. למה לעזאזל הממשלה צריכה לתמרץ משהו שטוב לכל הצדדים? יקח הסטודנט היקר את עצמו, יוותר על משמרות בבר או במוקד השירות, ויחפש מישרת סטודנט בתחומו; גם אם היא במיקום לא נוח, בנישה שלא מעניינת אותו וכו'.

לדבר על תכניות ההתמחות ולא להזכיר את מי ש"המציא" את המושג הזה בתכניות האקדמיות להנדסה. המכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה מקיימת תכנית התמחות בתעשייה (וגם המחקר) כבר עשרים שנה בשנת הלימודים הרביעית יוצאים הסטודנטים לחצי שנת התמחות בתעשייה, בה מחוייבים לבצע עבודה הנדסית העומדת בקריטריונים אקדמיים ומונחים ע"י חונך מהתעשייה וחונך מהאקדמיה. אגב במסגרת זו יוצאים גם המצטיינים מביניהם להתמחות במחקר (גם במוסדות נחשבים כמו MIT , רוטצ'סטר, פיטסבורג ועוד...). התכנית מוכרת ע"י המל"ג ומזכה בנקודות אקדמיות רבות. בזכות התכנית אחוז ההשמה של המהנדסים של בראודה מעל 90% בשנה מהלימודים, 34% נשארים במקום העבודה בה עשו את הסטאז'.