במדינות דמוקרטיות מתוקנות כל מערכת צריכה לשרת הן את מקבלי השרות, והן את נותני השרות. אי אפשר לצפות לשרות סביר מרופא העובד משמרות של יותר מיממה, ומקבל עבורן משכורת באיזור של משכורת מינימום. אם למשרדי הבריאות והאוצר אין תקציב לממן את הרפואה כיאות, יש בפניהם שתי אופציות: א. להעלות את מס/דמי הבריאות הנגבים ע"י הביטוח הלאומי עבור קופות החולים ולהשתמש בחלק מהכסף כדי לשפר את תנאי העבודה של הרופאים והאחיות. ב. לאפשר לרופאים לעשות "חלטורות". בפועל, שר"פ קיים "בבתי חולים" פרטיים הגובים סכומי עתק ללא צורך בהחזקת חדרי מיון ומתן שירותי חרום, ולכן בעת צרה, הרופא המומחה אינו יכול להיות בבית החולים בו הוא עובד כשכיר.

בבתי החולים הציבוריים מושקע הון עתק, הציוד המשוכלל ביותר, חדרי אישפוז משוכללים, מערכות שרות, מיזוג, חמצן, מוניטורים חדרי ניתוח סטרליים ועוד ועוד. הציוד מופעל "נטו" שעות בודדות ביממה, לעומת בתי החולים הפרטיים בהם חדרי הניתוח פועלים כ 20 שעות ביממה, ברור גם היחס בכמות הניתוחים. שלא תהיה אי הבנה, אותם הצוותים והרופאים שמנתחים בציבוריים מנתחים בפרטיים, כל השיטה מבוססת על יצירת תור מדומה בציבוריים ואז החולה ברור לו ש"הפתרון" נמצא בפרטיים, החל מרגע זה המערכת הופכת ליעילה ביותר, הסיבה, כל המעורבים שהם הצוותים הרפואיים ובייחוד הגופים הכלכליים בעלי ומפעילי בתי החולים הפרטיים מרוויחים מ"השיטה". יותר מכך, כאשר ניתוח מסתבך, כהרף עין "מעיפים" את החולה לבתי חולים הציבוריים, על אישפוז וטיפולים אינטנסיביים, לא מרויחים מספיק וכלל למה לקלקל את הסטטיסטיקה, ואז מסבירים שבציבוריים נמצא הציוד והיכולת הטובה ביותר לטפל בחולים קשים, סיבה טובה ששכרה בצידה.