כנראה אלו היו חבורה של חשמלטורים. החוכמה היא לבחור שיטת ייצוג מידע נכונה. לדוגמה, אפשר לשמור שרטוט ברזולוציה של טריליון פיקסלים בריבוע, וזה לא יהיה מספיק טוב. לעומת זאת, אפשר לשמור את השרטוט דרך ייצוג וקטורי (קו מכאן לשם), ולהציג את השרטוט בכל רזולוציה נדרשת. לדגום את האדם ווקסל-ווקסל (ווקסל = פיקסל תלת-מימדי) זה פתרון ברוטאלי ומיותר, שדורש 10⁴²×4.55 ביטים של מידע. אפשר לחשוב על דרכים יעילות יותר "לדגום" את האדם. נ"ב, לנסר את אשתי גם אני יכול, אבל אדוני הקוסם, איך מדביקים אותה בחזרה?

הסטודנטים רק השתמשו בטכנולוגיית הטלפורטציה כמטאפורה לכמות ה-data של הגוף האנושי כלומר, הסטודנטים רק חישבו כמה בייטים הגוף האנושי שווה במידה והוא יתורגם לקובץ דיגיטלי ואז חישבו כמה זמן צריך בשביל להעביר אותו ממקום אחד לשני זה רק אומר שזה יקח לנצח לתרגם אותך לקובץ דיגיטלי, להרוג אותך, להעביר את המידע לצד השני ואז לבנות אותך מחדש יש דרך יותר קצרה וזו הסתמכות על טכנולוגיה קוונטית שמפרקת את האטומים של הגוף שלך ושולחת אותם, אטום אחר אטום לצד השני. (הוכח שחלקיקים בתוך האטומים מתנהגים בצורה "על טבעית", בין השאר להיות בכמה מקומות בבת אחת) זה נראה לי הרבה יותר קצר

הסיבה היחידה שאולי זה לא יקרה זה כי אולי נשמיד את עצמנו לפני שנגיע לרמה הטכנולוגית הנדרשת. אולי.

אתה זוכר את "מי צריך יותר מ 64M"? מהירויות העברת המיידע, והיכולת לעבד מידע גדלים בקצב מטורף. אולי עכשיו זה לא אפשרי, אבל אם היית שואל את אותם סטודנטים לפני עשר שנים על האפשרות להוריד סרט בלוריי מלא מהאינטרנט בתוך חצי שעה-הם כנראה גם היו אומרים בלתי אפשרי, היום אין כמעט סרט שלא זמין באופן מיידי (באיכות שמוגבלת רק ע"י האיכות שבא הוא צולם). רק הזמינות המיידית של כמות כלכך גדולה של מיידע נחשבה דימיונית עד לא מזמן בעיניי רבים. כמויות המידע והעברתם אינם הסיבה לאי היתכנות הטלפורטר.