מי שהולך להיות רופא משפחה לא צריך לעשות משמרת לילה במחלקה הפנימית וזה לא יתרום דבר וחצי דבר ליכולותיו כרופא משפחה, להפך. לכן את לימודי הרפואה העיוניים ב-4 השנים הראשונות, שכבר כעת מוצעים במקצת המוסדות תחת השם "תואר במדעי הרפואה" יש להרחיב לכמה שיותר אוניברסיטאות ומכללות, ואת הלימודים הקליניים יש להציע גם במסגרות רפואה קהילתית (וגם זה כבר קיים בחלקו למשל בשת"פ של הדסה עם קופ"ח כללית בי-ם) עבור סטודנטים שאינם מתעתדים לעבוד בבתי חולים או בוחרים במסלול (הנפוץ) של התמחויות כרפואת המשפחה שאינן קשורות לבתי חולים. מעבר לכך דרושה רפורמה מקפת בלימודי הרפואה לאור העובדה שכבר כיום בכירי המערכת מודים שהלימודים הם למעשה פיקטיביים וכל קשר ביניהם לבין הפרקטיקה הרפואית שתפקידם להכשיר אליה הוא מקרי בהחלט. כך כותבת למשל הנוירוכירורגית ד"ר רות גור שמכשירה רופאים חדשים: "סטודנטים נדרשים יותר ויותר לבקיאות בפרטי פרטים של ידע שהולך ורב מיום ליום, כאשר המודל של הבוחנים – קרי אנחנו, זה התמצאות בפרטים שאנו כרופאים מומחים איננו יודעים להתמצא בהם." והדברים מדברים בעד עצמם.

לפי המאמר, צוואר הבקבוק הוא: הרופאים בבתי חולים אינם יכולים להכשיר סטודנטים נוספים. בית ספר פרטי לא פותר את הבעיה הזו. (הרעיון המרכזי במאמר הוא שהרופאים ימשיכו להכשיר אותו מספר סטודנטים, אך במקום להכשיר סטודנטים מחו"ל יכשירו ישראלים).