אם ככה האם אפשר לנבא מראש לאן (בארץ) הרוח נושבת מה יקרה אם נרשום את הילד לחוג כדורגל מה יקרה אם נרשום את הילדה לחוג טניס האם עשתה נכון דניאלה שלזינגר שעפה לארגנטינה??

מדוייק!!!

בג'ודו יש קטגוריות משקל ולכן כל ספורטאי מתחרה רק בספורטאים שהם בגודל שלו. זה כמובן לא המצב ברוב ענפי הספורט האחרים כמו אתלטיקה, שחייה וכדורגל. בהתעמלות אין קטגורית משקל אך מצד שני לא צריך להיות בעל כישורי כח, מהירות או סיבולת על אנושיים. צריך הרבה קואורדינציה. לכן בשני הענפים הללו יש לישראלים סיכוי טוב יותר להצליח וזו גם הסיבה שאסייתים מצליחים בתחומים האלה- באומנויות לחימה הם יכולים להביס מתחרים בגודל שלהם. בהתעמלות יש להם כנראה תכונות פיזיות כמו משקל קל שמאפשרים להם להתחרות בהצלחה רבה בתחום. בגלשני רוח יש פחות חשיבות לגנטיקה יוצאת דופן. צריך להיות קל משקל ואתלטי יחסית ומה שקובע זה בעיקר המיומנות בשיוט על הכלי. לכן גם ענף זה מנטרל את הנחיתות האתלטית שישראלים סובלים ממנה.

מחפשים לחפף, לזייף, לשתות כל הלילה ואגו גדול וככה יוצא שלאנשים ממוצעים בחד"כ פשוט יש יותר כושר גופני מאשר לשחקנים מקצועיים. אם היו מהירים יותר, בעלי יכולת זינוק גבוהה יותר ובעלי כוח מתפרץ חזק הרבה יותר אז זה היה מפצה באופן משמעותי על טכניקה חלשה יחסית לעומת בוגרי בתי ספר לכדורגל מילדות באירופה. בשביל לרוץ צריך או מסילה פשוטה או טיילת. בשביל כל היתר - עדיף אימוני משקולות בחד"כ סביר או לכל היותר אימונים ספרטנים קלאסיים.

נקודה מעניינת למחשבה (לדעתי לפחות). מדינות במזרח הרחוק שמשקיעות הרבה יותר ממנו בספורט בכל זאת נוטות להיכשל בספורט קבוצתי למרות הנטייה לחשוב שמבחינה תרבותית הם הרבה יותר מותאמים לעבודת צוות לא רק בהשוואה לישראל גם גם ביחס לכמעט כל מדינה אחרת בעולם. כנראה שנחיתות גנטית באתלטיות היא כן משמעותית.

הוא מתייחס בדיוק לנושאים באלו שבגילאים צעירים לא מפתחים שחקנים לעתיד אלא להיום, על זה שחוסר תכנון לעתיד פוגע באיכות השחקנים ושרק שינוי מחשבה ישנה את זה. בדיוק כמו בעולם הסטארט אפ שאנחנו מצליחים לטווח קצר ולא קוצרים את הפירות של העתיד. או אם תרצה בדיוק כמו בממשלה שלעולם לא תתכנן פרויקטים לעוד 20 שנה, אלא רק לעוד שנה גג שנתיים. לכן רק כאשר היה משבר רציני במים בישראל חשבו על להקים מתקני התפלה. בלי תכנון מסודר לעתיד אין עתיד בלי השקעה בפיתוח שחקנים לעתיד השחקנים שלנו מפגרים אחרי אירופה. לדוגמה גרמניה שם עד הנוער לא מלמדים טקטיקה אלא רק מפתחים את השחקנים מבחינת קבלת החלטות ויכולות פיזיות... כאשר מדובר בספורט יחידני כל אחד יכול לבחור את צורת ההתפחות שלו באופן עצמאי, מה שלא קורה בספורט קבוצתי.

גם שהיו שחקנים מצטיינים כמו ברקוביץ ורביבו יחד בנבחרת לא עלו למונדיאל. כיום גם שחקנים טובים אין - לכן גם הסיכוי קטן מאד. השאר סיפורים.

מדינות קטנות שרוצות להשיג מדליות אולימפיות צריכות להתמקד בספורט אינדיבידואלי כי הסיכוי שיצמחו אצלהם קבוצה גדולה של ספורטאים גדולים באותו דור הוא אפסי. אם אחד ממאה מיליון אנשים הוא ספורטאי גדול בתחום מסוים, הסיכוי למצוא כזה בין 8 מיליון אזרחי ישראל הוא כ-8% אבל הסיכוי למצוא חמישה כאלה בישראל באותו דור הוא כ-0.0003%. קאפיש? מה שאצלנו "אחד בדורו" במדינה כמו גרמניה למשל יש בטח עשרה כאלה (וזה אפילו אם נתעלם מהיתרון שלהם בניהול הספורט, בתקציבים ואולי גם בגנטיקה) נכון שיש דוגמאות לנבחרות מדהימות ממדינות קטנות (הולנד ופאראגווי בכדור-רגל, איסלנד (300,000 תושבים בלבד!) שזכתה במדלית כסף אולימפית בכדוריד), אבל זה היוצא מהכלל המוכיח את הכלל.

הם לא משקיעים רבע מספורטאי הג'ודו למשל שלא מקבלים כלום.כדורגל ברמה נמוכה וכל שחקן (ששכלו ברגליו וגם זה לא ברמה גבוהה) מקבל בוחטות ותופס דוגמנית שברוב המקרים שיכלה בין ר...ה, ספורט במדינת היהודים.