השיטה האמריקנית בעייתית מכיוון שמורכבות של המבנה השלטוני בארה"ב הביא להקמת שיטת ממשל מסובכת ובעייתית שהחזיקה מעמד רק בזכות היכולת לפשרה, יכולת שעם עליית מפלגת התה נעלמה לחלוטין. גם הפוליטיקאים האמריקנים מתלוצצים בינהם מאחורי המצלמות וכאן, בדיוק כמו שם, זה לא משנה את העובדה שיש חילוקי דעות משמעותיים לפעמים (כשלרוב זה לא מגיע לכדי שנאה). הייתרון של השיטה שלנו זה שאם הם לא מגיעים לפשרה שני הצדדים סובלים ואילו שם דוקא עקשנות וחוסר מוכנות לפשרה או ויתור מהווים את המפתח להמשך הקריירה. שים לב שהדבר בא לידי ביטוי רק בקונגרס שכן ברוב המדינות (לא בכולם) הבחירות הם איזוריות כאשר כל נציג נבחר במחוז שלו ובכדי להשאר בקונגרס עליו לרצות את הבוחרים באותו המחוז, ללא קשר לדעת הרוב באותה המדינה או בכל ארה"ב. בנוסף לזה ברוב המדינות הגבולות של המחוזות ניתנים לשנוי מתמיד שנקבע, פעמים רבות, ע"י מפתח פוליטי - כלומר, מי ששולט בקביעת הגבולות (ומדובר לרוב על גוף פוליטי) יכול לשחק עם הגבול בצורה כזו שיבטיח בחירה של מועמד מסויים ע"י הכללת איזורים ספציפיים בהם יש לאותו מועמד תמיכה (יש מחוזות שרואים זאת בבירור כאשר באמצע מחוז יש פתאום חור ששייך למחוז אחר או מחוז הכולל שני חלקים שאינם מחוברים כלל). בצורה הזו ניתן להגיע למצב שמדינה בה יש רוב כללי למפלגה אחת תשלח יותר נציגים המייצגים דוקא את המפלגה השניה (שיטה זט מכונה בארה"ב ג'רימנדרינג - Gerrymandering). בצורה הזו הצליחו הרפובליקנים לשמור על רוב בקונגרס למרות שאין להם רוב בחלק ניכר מהמדינות או ואין להם רוב בכלל האוכלוסיה של ארה"ב. בראץ הבחירות הן כלליות וארציות ופוליטיקאי שיסרב בכל תוקף להתפשר על עמדותיו, בעיקר כשהעקשנות שלו גורמת ליותר נזק מתועלת, ימצא את עצמו מחוץ לפוליטיקה או במפלגה קקיונית שאיו לה כל יכולת להשפיע על המהלכים המדיניים. זה לא שהשיטה השאת מושלמת (היא ממש לא) אבל מכיוון שאים דבר מושלם ומכיוון שבאופן כללי היא עובדת ומתאימה לאופי המקומי אני לא רואה שום צורך לשנות אותה, נהפוך הוא - כל שינוי עלול להביא ליותר נזק מתועלת (כפי שכבר נוכחנו בעבר).

צרכים לשקול מחדש. אצלנו הפוליטיקאים רק מעמידים שהם שונאים אחד את השני ושם הם באמת ובתמים שונאים בעוצמה כזו שלא ניתן להתנהל. אצלנו, אחרי שבאולפן חדשות עוברים לפרסומות, היריבים הכי מרים מתלוצצים אחד עם השני.