ולכל הרוחות הקומבינה

מה לעשות שהכלה לא כל כך יפה ? בסך הכל ישנן שתי אפשרויות, למכור ברזלים או למכור פעילות. כאשר יש פעילות נקייה ללא בעיות תפעול ועם רווח קבוע, יש הרבה קופצים על המציאה, כך למשל כאשר מוכרים דירה מכינוס בתל אביב, ידוע שהמחיר בו נמכרות דירות אלו עולה לעתים על מחיר השוק בשל מספר הקופצים על המציאה. כאשר הפעילות מורכבת, דורשת התמחות והשקעה של כספים, מספר העומדים בתור יורד פלאים, במקרים אלו צריך להחליט האם לקחת סיכון ולאפשר עתיד או למכור ברזלים בנזיד עדשים. ההפסד האלטרנטיבי הוא לא גבוה, על אף הביטולים שכן האופציה של פירוק תמיד תניב את המינימום ותמיד קיימת.

בחיוב של כ 300 ש"ח מכל נהג (לא כולל החשמל) יוצר תזרים של כ 400K שקל + מכירה של כל מלאי הרכבים (בסביבות 300) יוצר הון מיידי של 15 מליון שקל. אם היה קצת אינטגריטי לכונסים - היו יכולים לנהל אותה תחת פירוק וע"י כך להשביח את הנכס על מנת להכניס משקיע בעתיד ואז הכל היה נראה יותר טוב. מה שעשו הכונסים היה לנסות למכור בכל מחיר וכך ירד המחיר מ- 43 מליון (18 + 25 על הפטנטים) ל- 15. פגיעה אנושית גם בלקוחות גם בעובדים וגם במשקיעים עתידיים. קברו את חלום החשמלית בישראל לעד

צחי לא מתכוון לשלם לספקים אז הוא מפעיל תחנות. אם המפרקים יפעילו הם יפשטו רגל

ב 400 ₪ לחודש מכל נהג כשיש כ 1000 רכבים , המפרק יכול להפעיל לבד ולהרוויח.

זה שמגיעים לדיון לא אומר שחייבים למכור את הנכס. עורך דין דרדיק התריעה לעל אורך הדרך ואמר את שכולם ידעו ושתקו. בנוסף, קוטלר בכבודו ובעצמו תמך בצחי בראיה בלעדית של הכסף תוך שצחי מסנוור אותו. המפרקים ידעו בדיוק את מצבו של תחי כולל תביעות נגדו ובכל זאת מכרו. הבעיה האמיתית בתיק היתה שמצד אחד המפרקים הם אלו שעשו את כל המשאים ומתנים אבל השופט ריבל החלטה. המפרקים לא נקטו עמדה אלא מינורית.