על מנהיגיו הנבזיים אני נזכר ברוסיה הפוטיניסטית וליבי נחמץ. אמנם במצריים, לוב ומרוקו, מדינות שהשלטון בהן היה גרוע, ריכוזי, דיקטטורי ואכזר אף יותר משל פוטין קמו ההמונים להכות ברודנים, מדינה כמו רוסיה, גדולה יותר מכלל מדינות המזרח התיכון יחדיו והעם הרוסי? במקום לקום בהמוניו על ההנהגה המשוחתת, כוחנית ורעה שלו מהלל כל צעד של פוטין שנועד "להראות לעולם". כאילו שעם זיקפה לאומנית יכול הרוסי הממוצע לקנות אוכל במכולת. ולא, אני לא מתכוון לקאוויאר, זה שמור רק לבכירי המפלגה. ובישראל? אמנם כוח אבסולוטי כמו שפוטין לקח לעצמו אין עדיין למנהיג, אבל העם, ואת זה אפשר לראות בתגובות אין-ספור, מצדיע למנהיג הדגול כל פעם שהוא "מראה מה זה לאובאמה" (ולעזאזל העובדה שביום מן הימים אובאמה יראה לנו חזרה, לכולנו... כי כשאובאמה מראה משהו לביבי, אלו פשוטי העם שמרגישים עליית מחירים). באופן לא ממש מפתיע, אגב, חלקים גדולים ממצביעי הליכוד, או גרוע מכך מפלגתו של אביגדור ליברמן (שהוא בעל אותן נטיות כלכליות כמו ביבי רק בתוספת שגעון כוח וקורטוב של אולטרא-לאומנות מוחצנת) הם יוצאי ברה"מ לשעבר, במיוחד הזקנים שבהם, שגדלו כאמור על האתוס של שלטון המפלגה החזקה ש"בגויים לא תתחשב". אני מתמלא תקווה מחדש שגם בישראל תקום מחאה נגד השלטון ואז נזכר מי זה "ישראל ישראלי" וברור לי שהמרחק ביננו לבין שלטון שהוא שעטנז פוטיני-חמינאי הוא חוט השערה. פחד. ייאוש.