תמותו ותשתקו

מגיל כלום צריך להיות קשובים אליהם ולכבד אותם כבני אדם קטנים..צריך לדעת לתת להם את כל צורכם אבל לא לפנק ולתת להם את מה שהם רוצים בכל זמן נתון. לאזן בין הצורך לרצון,לחבק וללטף בכל הזדמנות ופשוט לאהוב אותם

קראתי כל מילה בשקיקה יש לך המון חכמת חיים וחכמת פסיכולוגיה נהיהנתי מאוד

את יכולה לסייג את דברייך ולומר שהם לדעתך. אני דווקא אוהב את עומק הכתבות והלוואי שירבו עוד כאלה וכמה שיותר ארוכות, נמאס מרדידות ושטחיות, מי שרוצה תקצירים שילך לאתר אחר

נשיקות לבן שלך הן אונס? ירדת מהפסים

אני לא סובלת נשיקות. מאז שאני קטנה והכריחו אותי. והיום, כאם, אני מבינה את המרחב של הבן שלי ולא כופה עליו נשיקות. נשיקות לא רצויות הן (מבחינתי) אונס. תקשיבו לפיצים שלכם, תאהבו אותם, אך אל תכפו עליהם מגע.

כל אמא זקוקה לטיפול כדי להיות אמא טובה? כל הורה הוא באופן טבעי נזק לילדו אלא אם יעבור טיפול? אני בעד בי"ס להורים, אבל לא בעד להפוך את כולנו, ובמיוחד האמהות החדשות, לפסיכים.

בכל מקרה,כדאי להתחיל לחסוך לטיפול פסיכולוגי/אחר כבר מהלידה. מה ואיך שלא נעשה-תמיד תהיה ביקורת שלנו על עצמנו ושל ילדנו עלינו כתבה מעניינת שאפשר ללצוד ממנה-כל אחד מה שנכון לו.

הרי ערך הוא עניין אינדיבידואלי. על סמך מה נקבע סולם הPEM? תגובת הילד שגם היא משתנה? 1.עם כל הכבוד להבדל בין הטמפרמנט למנטליזיה של האם- לי יש ילד בן ארבע שמקבל את כל החום והאהבה בעולם והוא נשמה קרצייתי שמרביץ מגיל 0 ויש לי ילד בן שנה שהוא נשמה ורק מנשק ומחבק. 2. אימא שלו הייתה עם מנטליזציה 0 לעוברית ועכשיו היא קשובה לנסיכה בצורה מאגית כמעט. נקווה שיסתדר עם הנתונים של הדר. 3. תגובה 24- זה בדיוק מה שאני חשבתי.

מפחידה אותי. בעיקר השילוב של שפה מדעית עם היעדר כל בסיס מדעי. היא פורטת על המיתרים הנכונים של הקהל שלה. היא תגיע רחוק.

שיתפוצצו לא מסוגל להפסיק

אף אחד לא גדל לחשוב שה'עולם' יתייחס אליו כמו ההורים שלו , ויחס ההורים כלפי ילדם הוא במהותו ממש אבל ממש לא כמו יחס העולם אליהם , ואין האחד קשור או משפיע על השני . בקיצור דוקטור , תפסיק לקשקש בקומקום

אשמח מאד לקבל אמצעי התקשרות עם דנה

כל הכבוד לשתיכן!

טוב נו, עדיף מדוקטורט בלימודי מיגדר.

אהבתי את הכתבה מאוד! מעניין ומסקרן, נשמע מאוד הגיוני

מגע הוא סוג של תיקשורת ובעיקר אמיתית. במילים אפשר לומר בדיוק את ההפך ממה שמרגישים. במגע,או הרתעות ממנו,אין דרך לזייף,לשקר. אין. גם בגילאים מבוגרים יותר ובעצם בכל גיל. שפת הגוף מבטאת את הרגש האמיתי. מילים.........אין מילים. אבל כמה מילות הסתייגות. המצב האופטימלי,לדעתי,הוא כאשר יש סינרגיה בין התשדורת הגופנית והתשדורת המילולית. למי שיכול,מציע לחפש את הסידרה "בית הבנדיטים הקטנים" ששודרה בערוץ 8 בהוט.

אולי זו הכותבת ואולי המרואיינת, אבל איזו התייחסות רדודה. בסה"כ הוצגה תיאוריה מעניינת בלי שום ביסוס, שום ניסוי שתומך בה, בלי אפילו דוגמה מאששת. אהה רגע, יש את הבת של החוקרת, מאד אובייקטיבי... שימו לב לציטוט "והוכיחה לראשונה שהאופן שבו הורים מתקשרים פיזית עם התינוקות שלהם משפיע על התפתחותם", מה ההוכחה ? איך מוכיחים שמשהו שקרה לתינוק בשנה הראשונה משפיע כך או אחרת ? איך בודקים כמה PEM יש להורים (אולי מימשו את מתרגם שפת התינוקות מהסימפסונס) ? כמה פעמים מותר לחרוג ממודל ההתנהגות המוצג מבלי "לקלקל" את הילד לנצח ? לא רציני.

גם ככה ההורים כבר בקושי מתפקדים מפחד שכל תנועה שלהם תיגרום לילד נזקים חמורים בעתיד, אז פה עוד מוסיפים להם פחדים ועכשיו הם צריכים לחשוב על איזו זווית נמצאת הכפית עם האוכל שהם מגישים לתינוק... מרוב חוקרים משועממים ומחקרים מיותרים, הארץ מלאה ילדים שלא יודעים להתנהג והורים חרדתיים.

הייתי מאוד קשובה לו כשהיה תינוק, גם כאשר כולם גלגלו עיניים והסבתא הפולנייה היקרה שלו אמרה בדיוק את מה שאתה כותב. היום, כשהוא נער מקסים, אינטליגנטי, קשוב לאחרים, אחראי וחברותי (טפו טפו), אני מברכת על הבחירה שלי, שנעשתה ממקום אינטואיטיבי. צר לי לאכזב אותך, אבל זה לא רק מה שאני אומרת עליו: זה מה שהמורים כותבים עליו, והמשוב שאני מקבלת מהורי חבריו. מניסיוני, המצב דווקא הפוך: כאשר אתה קשוב לילד, רואה אותו ונמצא מאחוריו כשהוא קטן, כשיגיע הרגע שבו הוא צריך לצאת אל העולם הוא יעשה את זה בביטחון ומתוך סקרנות. אתה לא הופך ילד לעצמאי בזה שאתה מאלץ אותו להתמודד עם "העולם האמיתי", החרדות יחזרו אליו מאוחר יותר, ובריבית דריבית. לעניין הכתבה, המרואיינת מעניינת והנושא ראוי, חבל שהמראיינת קצת פחות.

תינוק בן 3 חודשים לא עושה לך דווקא. אתה אמור לתת לו מה שהוא צריך, ובשלב הזה מדובר בקשב וסבלנות. אף אחד לא אמר שצריך לתת הכל לילד תמיד. היא דווקא אומרת שהכל תלוי סיטואציה ואיך ההורה מנתח ומבין את המצב.

על אותם דברים בדיוק. איפה החידוש?

הדפסתי ושמרתי.

אכן, האישיות של ההורה היא הפקטור העיקרי. הורה שצמוד לכל ספר הוראות שהוא- מפספס את העיקר. רגש אי אפשר ללמד. עודף מוטיבציה מביא למתח ותסכול, שמקרין על הקשר עם הפעוט.

הכתבה טובה אבל מאד מאד מסורבלת לאמא "הפשוטה" יותר מידי מלל ודיבורי היתמכות בפסיכולוגיה האנושית.מצאתי שזה ארוך מידי ואפשר היה לקצר ולמצות יותר בהבנה.ככל שהכתבות האילו ארוכות מידי כך מאבדים את הרצון להמשיך ליקרא או יותר להבין.

ואני בטוח שהתינוק שלה גם לא. אין מישהוא רגיש לבול שיט יותר מתינוקות והם לומדים מהר מאוד לנצל את זה. אני יודע שזו הכללה אבל כל חבר\חברה שהיו לי אי פעם עם הורה "מהמקצוע" גדל קצת "אחרת". אנחנו שההורים שלנו לא ידעו כלום על הורות גדלנו נורמאלים לגמרי.

הדרך היחידה להתנהל גם עם תינוקות זה להתנהל כרגיל ובטבעיות. הסיבה פשוטה, אך הורים משקיענים יתקשו להתחבר אליה: תארו לכם תינוק שמתנהגים אליו בכפפות של משי ומבצעים את כל ההוראות על פי הספר. מי שחושב שהוא יקבל אדם מושלם הוא טועה. מה שיקרה זה שהתינוק יהפוך לרגיש יותר ויותר וכאשר הוא לא יקבל את המענה המיוחד שהוא קיבל בבית ואצל אמא שלו והוא יגיב בצורה קיצונית כאשר הוא יתקל בהתנהגות "רגילה". כך למשל תינוק שנולד עם נטייה מולדת לאי יכולת לדחות סיפוקים, ככל שהוא יתרגל יותר שהוא בבית מקבל אצל אמא את כל הסיפוקים ומייד, כך הוא יתקשה להתרגל למציאות ויגיב קשה יותר כאשר הוא יתקל בעולם האמיתי (אצל המטפלת הממוצעת וכו'). לא רק שהוא יהפוך לאדם שלא שולט בדחיית סיפוקים , הוא יהפוך לאדם שמגיב בקיצוניות יתר למצב הזה כי הוא "התרגל" לכך שיש מציאות כזו שבה אי דחיית הסיפוקים שלו באה מיידית על סיפוקה. זה נכון גם לתקשורת: כאשר "מבינים" יותר מידי טוב את התינוק וכאשר מגיעים לאיזור הנוחות שלו, כך הוא יתאמץ פחות לעבוד על התקשרות ולהגיע לעולם האמיתי. וכאשר הוא יגיע לעולם האמיתי, הוא לא יבין מדוע העולם האמיתי לא מגיב ביעילות ובמהירות של ההורים שלו שטיפחו אותו או פינקו אותו יתר על המידה. הדבר נכון לכל שאר הדוגמאות בכתבה ולכל נקודות שיווי המשקל שאדם בוגר צריך להגיע אליהן. הכלל הוא להגיע אליהן בתנאים נורמליים ולא לרפד יותר מידי כי ריפוד יתר= נזק.