ומעבר לזה, הסדר החוב היה טוב להעלי האג"ח כי זה נתן זמן למכור את מניות פרטנר בלי לחץ. בוספו של דבר יש סיכוי טוב שבעלי החוב בסקיילקס יראו את כל הכסף בחזרה. בסאני כנראה שבסיפור יהיה קצת פחות זוהר.

וזה לא יקרה עד שהצרכנים יכנסו לעובי הקורה ויבינו שמכל מוצר סמסונג שנמכר בישראל הוא דרך חברת האם סאני גוזר קופון שמן. תקנו מחו"ל עדיף וגם יותר זול ברוב המקרים. הוא יותר גרוע מדנקנר.

על סמך מה ,הלוו לו כסף לא שלהם זו גניבה של הציבור!!!!!!

לפחות אצל דנקנר מישהו שם לב לזה ועצר את הכדור הזה. זה מראש נועד לכשלון! עובדים על המשקיעים ובעלי האג"ח בעיניים, שולטים עם חברה של 200 מיליון על 2.5 מיליארד. גועל נפש, אבל אנחנו הציבור מטומטם ולכן נשלם. (לפחות עד שיבוא כחלון)

1. כל יום נכנסים מכשירים סינים חדשים וכל מיני חיקויים לסמסונגים במחירים נמוכים משמעותית מהמחירים שסמסונג לוקחים. 2. כל יום קמים מתחרים חדשים לגלאקסי דוגמת LG G2 ואחרים שהם עולים ברמתם על הגלאקסי של סמסונג. 3. השוק נפתח ויש יבואנים מקבילים לגלאקסי כך שהמחירים שנהג בן-דוב לשדר לשוק הולכים להיעלם והוא יתחייב להתיישר מול מחירי השוק. מסקנה: מה שהיה לא יימשך ובוקר אחד בן-דוב יתעורר ויראה שגם פרת המזומנים סאני לא עומדת ביעדים.

במדינה נורמלית, הרגולטור היה מרים טלפון למנכ"ל סמסונג, ומודיע לו שאם סמסונג ישתפו פעולה עם תרגילי בן דב ויבטלו את הזיכיון לסאני לפני תשלום מלוא החוב, הם לא יורשו למכור כלל בישראל - בן דב היה מקבל מסמסנוג בעיטה בתחת והסכם הנושים היה נראה אחרת לגמרי.

עוד מעט יגיע יומך-תתכונן

מי שסילק את דנקנר הוא אדוארדו אלשטיין. הסיפור התחיל מכך שאלשטיין הציע הזרמת כספים עבור חלוקה 50-50. אח"כ שדנקנר סיפר לו שדרושים עוד כספים, אלשטיין כבר דרש 75%, ואז העיסקה התפוצצה. לאחר מכן החל מאבק השליטה. דנקנר הביא תורמים נוספים (למרות שהוא לא מביא כסף בעצמו), ואלשטיין חבר לבן-משה. לנושים נוצרה אופציה לפטר את דנקנר, אז הם פיטרו. לדעתי גרנובסקי והתורמים הנוספים בקבוצת דנקנר-גרנובסקי עדיין יכולים להיכנס לעיסקה עם אלשטיין ובן-משה, כי הם מעוניינים במשקיעים נוספים. במקרה בן-דוב, לא קמים אנשי עסקים אחרים כדי לקחת מבן-דוב את החברה. הנושים אינם מוכנים או אינם מסוגלים לנהל את העסק בעצמם, אז הם נותרים חסרי אונים. גם האיום הזה עם סמסונג הוא ריק - אילו היה בא איש עסקים רציני, סמסונג היו מעבירים את הזכיון בלי למצמץ. בן-דוב משחק עם פוזה. בסופו של יום, כל האנשים שרוצים שהכסף שלהם "יעבוד" בלי להתאמץ, צריכים למצוא מישהו שינהל את זה.

מדיניות תגמול לא מדברת על תגמול בפועל!! הרגולציה דורשת מדיניות ולכן הוגשה תוכנית שתתאים במידה ותהיה פעילות. יהל שחר לא מקבל תגמול מתפוז והמנכ"ל שלה עובד בשכר נמוך מאוד. החברה חברה ציבורית ואתם יכולים לראות את הנתונים במו עיניכם ולא להיזון מרעל של כתב שלא מבין כלום או שמנסה להרעיל בארות בכוונה תחילה תודה

פעם, בעבר של "פגעת - שילמת", היקפי פגיעה כלכלית חמורים/כבדים במיוחד "זיכו" את האיש בעונש חמור במיוחד, במקרים מסויימים - קצו הפיסי. אני לא בעד עונשים דומים היום, גם לא לחלאות פיננסיות (נו, למי הוא מתכוון כאן?), אבל זה שהמלווים לחלאות אלו לא לומדים, וחמור מזה - לא משלמים את דמי טעויותיהם, זה דבר שיצטרך להילמד בפקולטות לכספים וכלכלה. איך יתכן שהעסק הזה עובר חלק - נבצר מבינתי. 'צטערת....

כול כאלב ביג'י יומו, ככה אומרים...

אין מקום לספרים שאינם מתעסקים בשיער במקומותינו. אין לך מהיכן להחזיר, צפה לאותו היחס כשאר אזרחי המדינה . מה שאיני מבין הוא כיצד אותם מנהלי תיקים שנתנו/נותנים את אותם מינופים עדיין נמצאים במקומם ,ושום שערה בראשם לא זזה . כאשר היו צריכים להיות מפוטרים ולשלם בונוסים הפוכים. כלומר הרווחתם תקבלו בונוס יפה על סמך הרווח - הפסדתם תשלמו בונוס יפה על סמך ההפסד.

צדק הכתב גולן פרידנפלד בזה שפירט בצורה מענינת וברורה בכתבה איך עדיין יש אנשים שאוכלים את העוגה הציבורית ומשאירים אותה שלמה לא יתכן שאדם ילווה כספים ובמועד הפרעון מתכחש לחובותיו וימשיך הלאה למשוך כספים לעצמו ולמקורביו ולבעלי החוב קוני האגחים ישאיר אדמה חרוכה עם הבטחות סרק שישלם במועד אחר צריך דין אחד לכולם כדוגמת מקרה דנקנר

חייבים מיליונים בחברה א ומבזבזים מיליונים בחברה ב. חוקים של המנדט חייבים להתעדכן לעידן שנות ה-2000.

ולקרוא כל פעם מחדש איך המוסדיים נותנים לו כסף זה לצאת מהכלים ולהבין שמה שחשוב בחיים: 1. לוותר על כל מערכת ערכים אם היא מפריעה לעשות כסף 2. כל עוד הכסף לא שלך מותר לך לאבד אותו בדרכים מטומטמות - בתנאי שמי שמרוויח מכך יתגמל אותך אישית בעתיד