לפני כשנתיים "חבר טוב" מהעבודה שעבד איתי באותו תפקיד כ3 שנים זה לצד זה התקדם בתפקיד ועבר להיות האחראי עליי. פרגנתי לו באמת מכל הלב כי הוא היה וותיק ממני במעט ןאני עד היום חושב שהגיע לו. הבעיה עם אנשים, ברגע שהם מקבלים כוח הם מאבדים את הראש (ראו ניסוי הכלא של סטנפורד). כאחראי שלי הוא עשה כל דבר כדי לאמלל את חיי כחלק 'מסמכותו'. שעות נוספות ללא תשלום, צעקות, דיבור נגוע ואפילו דיס המלצות לממונים מעליי. פניתי לוועד של החברה שהוקם ביחד עם ההסתדרות הלאומית וקיבלתי פיצויים על הרעה בתנאים. עם כל הכבוד לדור הY הדורסני, יש גם זכויות לכל עובד וברגע שזה עובר את הגבול, יש מה לעשות עם זה

את התככניים והבוגדניים אני טוחן עד שהם מתייאשים ועוזבים.

מערכת היחסים בין העוסק לעובד הפכה להיות חשדנית מבוססת על חוסר אמון ובצורה זו לא ניתן לפתח עסקים ולפתח כלכלה בריאה

הכל מונע מאינטרסים

בין עבודה לחברים/משפחה. כאחד שבילה בארה"ב לא מעט מטעם העבודה, האמריקאים לא ממש מתחייסים לקולגות שלהם כ"חברים". הם באים לעבודה כדי לעבוד, יחייכו אליך את החיוך המאולץ שלהם ויאכלו איתך צהריים. נסה לשאול אותם שאלה אישית (נשואים, ילדים, איפה הם גרים וכו') ותקבל כתף קרה. קרה? קפואה! אז למה שהם יהססו לדרוך על מישהו בדרכם למעלה?

אם אכן הכתבה מדוייקת. אי אפשר להשוות בין מוסריות של דור על ידי השוואת המענה שלהם לשאלונים בגילאים שונים. על מנת לקבוע שדור מסוים פחות חברתי או מוסרי מאחר - צריכים היו להשוות בין תשובות הדור הקודם כשהם עצמם בני עשרים ולא כשהם בני שישים. אנשים בני שישים חושבים אחרת מאנשים בני עשרים.

"לבגוד" בחברים לעבודה זה הגיוני בימינו עד כמה רע שזה נשמע, הבייבי בומרס מוסריים יותר כי בזמנם היה יותר קל למצוא עבודה, ועוד עבודה שאתה מרוצה ממנה ומעוניין בה.. בימינו כל כך קשה להתקבל לעבודה שאתה רוצה וגם יש לך את התארים האקדמאיים עבור אותה עבודה, עדיין מסננים אותך. אז יצירת התחרות היא ע"י מקומות העבודה עצמן והאוניברסיטאות הממשלה...כולם אשמים. מי שנפגע אולי הם אותם עמיתים לעבודה, אבל זאת האמת המכוערת, אין ברירה אחרת. אני גם הייתי "בוגד" בחבר לעבודה בכדי להתקדם, כי את האמת כולם מגיעים לעבודה חדשה שיש להם כבר מעגל-חברים מבחוץ והחברים לעבודה הם בד"כ רק לשלום ולהתראות, 85% מהעמיתים לעבודות בכלל לא מקיימים יחסי חברות מחוץ לעבודה...אז למה לי בכלל לטרוח? אבל אני צריך להתקדם בשביל עתיד טוב יותר לעצמי. לא הייתי בוגד בעמית לעבודה שאנחנו חברים גם מחוץ לעבודה אם לא היה מובן.

רואים את התופעה הזו כבר הרבה קודם עוד בגן ילדים שהם אומרים שהם חברים אבל בעצם הם לא. חלק מכך תלו באופי של הילד אבל יותר אני מאשימה את ההורים שמחנכים את הילדים לתופעה הזו ורואים את זה על ההורים במיוחד הצעירים פשוט גועל נפש. אבל אם הם כאלו אם מי הם מדברים כל הזמן בטלפון? העיניים שלהם כל הזמן על מסך הטלפון. בלית ברירה יוצא שאנחנו גם אומרים לילדים לא לסמוך על אף אחד . וזה ממש עצוב.