אוהד ממוצע כבר מיצה את כל המהלכים ואת כל ההפתעות. וכמו כל אוהד אדיש הוא כבר מזמן איבד עניין במשחק עצמו. מי שאדיש ומנסה להתרכז רק במשחק עצמו? נמאס לו מהר מאוד מהמשחק הרפטטיבי - וכך קורה גם לאוהד השרוף ביותר. הריגוש של האוהדים נובע בדיוק מאותו הריגוש של אדם שצופה בנוצה שעפה ברוח ועומדת ליפול לנהר או שלא = אדישות. ההתרגשות מגיעה מכך שהאדם "מושקע" רגשית במשחק. כך למשל אם אותו האדם שצופה בנוצה והתערב על 10K$ האם הנוצה תיפול לנהר או לא, הוא יהיה מאוד מרוגש ומרותק לצפות בנוצה, אבל אף אחד לא יחשוד בו שבאמת מעניין אותו ספורט הנוצה הלז. גם במקרה של הנוצה, הקומבינציות הן אינסופיות, אבל מבחינת העניין האנושי? הן בהחלט סופיות, כמו כל ספורט אחר. האוהדים שחייהם הרוחניים ריקים מתוכן רוכשים להם דת/כת שמייחדת את עליבות קיומם הפיזי, הרוחני והחברתי. בבחירת קבוצה הם ממלאים צורך נפשי ויוצקים תוכן לקיומם הריקני. ברגע שהם צופים ב"ספורט הנוצה" לבחירתם, הם בעצם משועממים עד קצה הקודקוד. וממש לא נכון שהם נהנים רק מעצם המשחק או בזמן הימשכותו. הם נהנים גם לפני המשחק ימים רבים וגם לאחריו וגם אם הם מפסידים. כי כמו בחיים, אם אין ירידות אין עליות. ואוהד שאוהד קבוצה שכל הזמן מנצחת, לא נהנה מהניצחונות כמו אוהד שקבוצתו לעיתים מפסידה ולעיתים מנצחת. זה נכון גם לגבי האושר האישי של כל אחד ואחד מאיתנו: בלי שפל עמוק, אין עליה. ואם כל הזמן האדם טוען שהוא "מאושר" = הוא לא חש את האושר. כי בפלאטו וללא שינויים? לא חשים בכלום לאחר זמן נתון. לסיכום החפירה: הצורך הנפשי בהשתייכות לדת/כת ספציפת ובחיברות ברמה אישית, לכיסוי הריקנות וחוסר הייחודיות שיש בבני האדם, הוא זה שמעניק לספורט את ההנאה האמיתית. ואף אדם שפוי לאחר מאות שעות צפיה בכל ספורט שהוא, לא נהנה מהצפיה בספורט ולא מרותק מעצם הספורט. גם אם הוא ישבע בנקיטת חפץ או סתם בבעיטה בראש של חברו הטוב, שכך הדבר.