1. אם יבינו איך המוח מתגבר על פחד ויוכלו לפתור כך פוביות, חרדות, והתמודדות במצבי קיצון זה יועיל מאד להרבה אנשים. 2. נשפכים מיליארדים על חקר הסרטן וגם כל הזמן יש התקדמויות בתחום. 3. גם למחקרים שלא ברור אם יביאו תועלת מיידית כמו הארכת חיים או הארכת איברים יש מקום. בלי המון מחקרים כאלה, לא היינו יודעים את כל מה שצריך כדי לייצר מחשבים ומסכי מגע שבעזרתם את יכול לייבב כמו ילדה בת 3. שיהיה לך יום ורוד עם נצנצים!

Ground control to major Tom

מי שאין לו פחד והוא אמיץ מדי, או שהוא לא התפתח אבולוציונית או שהוא נגוע בחיידק הטוקסופלזמה.

משום שזוהי חוויית החיים הקבועה של האדם. האם הוא העיז ללכת בדרך מסויימת גם אם היא פחות מקובלת? האם הוא ביטא כעס או הדחיק כי לא נעים? האם הוא אמר את דעתו גם בקבוצה שחושבת הפוך ממנו? האם הוא כנוע וצייתן גם כשהוא רוצה להיות ההפך? עד כמה הוא מרשה לעצמו לבטא קשת רחבה של האדם שהוא? עד כמה הוא מצליח לשנות דפוסים או התנהלות שהרסנית עבורו ולא משרתת אותו? וזו חוויית החיים של האדם, והיא מלווה אותו יומיום שעה שעה ולפעמים, אף יכולה לעלות לו בחייו (בין אם בצורה של חלילה מחלה, או בצורה של חיים מוחמצים שלא נחוו במלואם) ובבסיס של כל זה לא עומד אומץ, אלא היכולת לשנות דברים שלא עובדים, להתפתח ולצמוח להתגבר על משברים (והחיים מזמנים לנו כאלו עם הזמן..) אלו דברים תהליכיים ולא מקרה-בוחן נקודתי.

מתי יפסיקו להשקיע מליונים על מחקרים שלא תורמים כלום ? למה מפחדים , למה בוכים ? מתי תשאלו למה חולים בסרטן ? מתי קיבינימט תמצאו תרופה למחלה הארורה הזו במקום לשרוף מליונים על שטויות ?????

נשאר עיוור או לא ??

הכל עניין של יכולת ניהול הקשב במצב נתון. אי אפשר לדעת אצל מי ומתי, אבל אנשים שמתפקדים במצבי לחץ בצורה אוטומטית ולא פנויים בכלל לפחד, הם אנשים שנתפסים כאמיצים. נתפסים אבל לא באמת. כך למשל אנשים מסוג מסויים כאשר הם נכנסים למצב של מצוקה או מאבק, הם נכנסים למצב אוטומטי והם מסוגלים להתעלם מהביטחון האישי שלהם ולבצע מעשים שנתפסים כהירואים בעיני האחרים. אבל אותם אנשים בדיוק כאשר הם לא במצב של איום על חייהם, הם מסוגלים לפחד ולהיות משותקים מפחד. הטריגר של האנשים הללו הוא, כאשר מצב סכנת החיים הוא אמיתי ומוחשי והם נדרשים לפעולה ואין להם זמן לחשוב. ויש כמובן את הזן השני: אלה שכולם חושבים שהם אמיצים, אבל הם לא. הם מסוגלים לעשות דברים שנראים מפחידים לאנשים רגילים, אבל אין במצבים הללו באמת סכנת חיים. כך למשל, האם מי שקופץ בנג'י הוא אמיץ? ממש לא. זה אדם נורמטיבי שמסוגל להבין שהוא לא בסכנת מוות. אבל אם הכבל היה נחתך תוך כדי קפיצה, הזן הראשון היה מתחיל לתפקד והזן השני היה הופך למשותק. בכל מחלקה צבאית יש את הטיפוס הראשון ואת הטיפוס השני. אי אפשר לדעת מי שייך לאיזה זן עד שמגיעים למצב סכנת חיים אמיתי. והאמיצים הללו שמתפקדים תחת סכנת חיים אמיתית, אינם אלא מצייתים לדרך בה הגוף שלהם מתמודד עם סכנת מוות אמיתית והם גיבורים בדיוק כמו אלה שמשתתקים במקום וקופאים. אומץ? אין לו דבר וחצי דבר עם המציאות. זו דרך אנושית לתאר את מה שהיינו רוצים שיהיה קיים.

עדיין חלפו דקות רבות מרגע זיהוי הבעיה ועד לריקון החליפה, לאחר שנוצר קשר עם חדר הבקרה ביוסטון. סיפור מותח מאין כמוהו, כי מה שתופס בכדור הארץ שונה לחלוטין שם למעלה.

ממתין בכל סוף שבוע לכתבה האיכותית של סוף השבוע. עדיין הכתבה מספר אחת היתה בנושא הפטריות!