אין פסול בלצלם, הכל במידה. לגבי שיתוף – כנ"ל. ומשהו נוסף על מה שאמרו כאן: צילום היא צורת תקשורת (בגלל שהיא כל כך זמינה) אין בה פסול היא מהווה מימד אחד חדש והוא כרגע משטיח, רק בגלל הכמות. ייתכן ובעתיד זה יירד מבחינת הכמות ואז הוא יהיה משמעותי יותר.

אני בחיים לא צילמתי.

ראשית אני מצלם מאז עידן הפילם. ואני אוהב צילום. בצילום של ימנו עלינו להפריד בין שני דברים א. הליך הצילום שהוא קל מהיר ובעל תוצאה מידית. ובין יכולת הפרסום.גם בתחילת העידן הדיגיטלי לא פרסמנו תמונות במהירות. היום עם התפתחות התקשורת אנו יכולים לפרסם מיד את התמונה בפייסקבוק או בכל מקום אחר הודות לתקשורת המהירה. בעידן הפילם בטיולים צילמתי הרבה וגם כיום אני מצלם הרבה . עשיתי בדיקה על בכמות שצלמתי אז והיום וההבדל הוא ב 20% לכל היותר. הבעייה בכמות המרובה היא בנגישות שהטלפון הוא הכל היום (מחקר גילה ששיחות הם השימוש מספר 5 או 6 בטלפון!! ולחשוב שלשם כך נבנה). אין יותר מרגיז מזה שאתה נמצא במקום מסויים אם מצלמה מתכנן צילום ופתאום נדחפת לך יד עם סלולרי ואחרו עוד כמה . אין להם זמן?

כבר קבעתם שכולם מצלמים כל הזמן. כאדר למעשה 80% מזה שייך לילדות עד גיל 23. מי בדיוק האנשים שמצטלמים כל הזמן? מאיפה הקביעה הזו שכולם ככה?! עוד צונאמי מדיני? כל היום סיסמאות עלובות בשקל. שליין צודק. פשוט מלעיטים אותהו בהמצאו! והכללות! קבעתם משהו על כלום.

מסכימה עם כול מילה. זה פשוט הפך להיות לטורח, למרות שדווקא זה מאוד זמין. הגעתי למצב שכמעט איני מצלמת. פשוט נהנית לחוות את הרגע וזהו. דווקא בעידן הטרום דיגיטלי כשצילום של כול תמונה בפילם עלה כסף (מישהו זוכר את זה...) צילמתי המון.הרבה יותר מהרוב. העידן הדיגיטלי הזמין המאיס עלי את העניין. זה כבר הפך להיות פחות מיוחד, ופחות מרגש. כול אחד מפיק לעצמו כול יום עשרות תמונות, שאין בהם שום דבר מיוחד. זה יותר התרבות של אני ואני ושוב אני, וכמה אני מיוחד בשביל היקום הזה. תראו אותי...

כפי שכתוב אנו כל הזמן עסוקים בצילום, אנו מאמצים תדמית שאיתה אנו מעלים תמונות לרשת החברתית, התדמית היא לא תמיד אנו. אבל בפייסבוק לפעמים אין ברירה, להעלות לפייסבוק תמונה זה כמו לעמוד על במה, כולם בוחנים אותך ואת רוצה להיות במיטבך אך זו לא תמיד את. באפליקציה MemoRings, במבט ראשון עשויים לחשוב שמדובר בעוד אפליקציית תמונות, אך למעשה, ניתן לייצר שם Ring - מעגל זיכרון (שזו למעשה רשת חברתית פרטית שיצרת), להזמין רק חברים אמיתיים (למשל לצילום ושיתוף אירוע כמו טיול) - ההזמנה היא לא דרך הרשת החברתית אלא באופן ישיר (כך לא כופים את נושא החברות ברשת החברתית כתנאי). כך תוכלו להזמין בני משפחה, חברים וילדיהם באופן פרטי לאירוע משותף, לחלוק בזמן אמת תמונות ללא צורך להתחבר מעבר לכך. אם תיצרו Ring אחר, תוכלו לעשות זאת עם חברים אחרים. אחכ, קל מאוד למצא אירועים מהעבר, לראות תמונות ואפילו ליצור קשר עם החברים מאותו אירוע (אך רק בתוך ה Ring בשל הצורך לפרטיות). זה חינם, זה שומר את התמונות באיכות הדפסה חינם, ללא פירסומות. תנסו, זה חדש, וזה בבטא.

אני נשוי טרי ואת ירח הדבש ביליתי עם אשתי בפרו. אני מאוד אוהב צילום ותמיד חלמתי על מצלמת רפלקס שארכוש בעצמי כדי שאוכל לפתח את האהבה הזו, אחרי התנסות במצלמות רפלקס מהדור הישן מאוד, בבית ההורים ואף בניסויי מעבדה פיזיקליים מהלימודים באוניברסיטה. ירח הדבש היה הזדמנות מצוינת לרכוש אחת כזו ולהגשים את החלום. ההתלהבות העצומה שחוויתי מהפעלת המצלמה הייתה בלתי ניתנת לתיאור. המצלמה שלנו לא הפסיקה לצלם את עצמנו, פרואנים מקומיים, מטיילים נוספים שנקרו בדרכנו ונופים שהנשימה נעתקת מלראותם. ואז קרה המקרה, ואשתי בטעות מחקה את כל התמונות שהיו במצלמה עד אותה עת. הרגשתי ממש תחושה של אובדן. כאילו איבדתי עכשיו את הזיכרון. אמרתי לה שזה לא משנה, העיקר הוא החוויה שאנו חווים ביחד, אך בתוך תוכי, אבן הונחה על ליבי. לשמחתי, מצאנו חנות שבה קנינו כרטיס זכרון חדש בלי לכתוב על הישן, ומאותו רגע המשכנו לצלם עד תום הטיול. בסופו של דבר, הצלנו את התמונות האבודות בעזרת מומחה מחשבים. בדיעבד אני מרגיש שאותו רגע של מחיקת התמונות היה סימן, שנפסיק לצלם כל כך הרבה ונתחיל לחוות יותר, אבל לא הקשבנו לסימן והזמינות הטכנולוגית "הצילה" אותנו משיכחון צילומי. אני מקווה שבטיול הבא אהיה מספיק חכם כדי להניח למצלמה ולחוות יותר.

ממשהו גדול יותר שנקרא הורות. היום אנשים מביאים ילדים לעולם לפני שהם בעצמם הספיקו להפוך למבוגרים שמבינים את את עצמם או את החיים ואיך לחיות בהם. וכיוצא מזה הם לא ממש מבינים איך נכון לגדל ולחנך ילדים. הצילום זה בדיוק כמו לסמס. אפס תשומת לב לילד ומקסימום התעסקות עצמית של ההורה בעצמו. לא הרבה השתנה. מה שעצוב בכל הסיפור הזה... יותר מהילדים המסכנים שסובלים מכך, ובעתיד יקלטו שההורים שלהם לא ממש שמו לב אליהם, ויחפשו תשומת לב ואהבה אמיתית בכל דרך אפשרית... זה שהדורות שלנו נהיים יותר ויותר טפשים ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר. הדבר היחיד שיש לישראל להציע כרגע לעולם זה היותנו מעצמת הייטק - בלי זה, אף אחד לא ישים עלינו ואז אנחנו בבעיה מול כל האויבים שלנו שמקיפים אותנו ומחכים לרגע הנכון להפיל אותנו. אבל בחזרה לנושא, באור קצר יותר אופטימי... אין על מצלמה דיגיטלית, היכולת לראות מה יצא לך ולצלם שוב עד שיצא לך תמונה שאתה מרוצה ממנה וחושב שהיא מושלמת גם אם כל אחד אחר חושב שהיא לא, וגם אם רק אתה תראה את התמונה הזאת ואף אחד אחר לא. תמשיכו לצלם :)

והם לרוב משתמשים בה כי היא נגישה , וממלאת להם את הזמן והאופציה לחשוב. רוב האנשים דקה אחרי שהם מצלמים שכחו מה צילמו, אבל הם מילאו לעצמם את רגעי המחשבה בהקלקות על המצלמה. כך שבמקום לחשוב הם מתעסקים בכיוון מצלמה לעבר יעד סתמי הם לא חשבו עליו ולא חשבו על מה הם מצלמים כי עצם העיסוק במצלמה ממלא להם את הזמן. המצלמה מהווה סוג של אמצעי תיווך בין מחשבה לבין תעוד ריגעי, אבל היא הפכה להיות אצל הרוב, ולא אצל אמנים וצלמים מקצועיים (שחושבים כל הזמן ועוסקים במחשבה), כך שאצל רוב האנשים לצלם את הרגע פירושו לא לחשוב, המצלמה מהווה תחליף למחשבה, העיסוק בלצלם לוקח מהם את האחריות על החשיבה העצמית, זה בעצם מה שאומרת פה הכתבה .משום שאצל מרבית האנשים יש צורך בחיזוק האגו הם משתמשים במצלמה כדי לחזק לעצמם את הלבידו, אבל מה שהם עושים בלי מחשבה הוא בפועל בזבוז אנרגיות ובעיקר חוסר רצון לחשוב, מריחת זמן ואפס מחשבה.

או אולי רק קראת את הכותרת?

לא. אין לי הוכחה או מאמר לציין אבל אני בטוח שאם מישהו יחקור לעומק הוא יגלה קשר עמוק בין צילום לבין ... טוב אין מילה אחרת.... "תשומי" / "צומי" נו הבנתם... צורך בתשומת לב. בקיצור רוב האנשים גם מעלים לפייסבוק ודומים לו את התמונות שצילמו לפני שניה. "אני במסעדה" תמונה - מעלים, "הלכתי לסרט" תמונה - מעלים, "עשיתי פיפי" תמונה מעלים... ואז מחכים לתגובות רדודות של אנשים "יואו... מהמממממממת" פשוט מסכנות לשמה. והבעיה שלהם תחמיר כי לאט לאט לאנשים נמאס להגיב והם מרגישים חוסר בתשומת הלב וזה פוגע בהם... הבעיה שזה מחלחל לילדים. יש ילדים קטנים שכבר יש להם" פוזה" של "אמא צלמי אותי עם חיוך מוגזם" ואז הם גם רוצים לראות את התמונה... המצב עגום... חבל

האינפלציה בתיעוד הצילומי מצטרפת לאינפלציה בחדשות ובערוצי התקשורת. אין דרך וסיבה לעצור זאת כי רק הזמן יבהיר לנו את היתרונות והחסרונות. בברכה למתעדים ולאלו שלא - אילן

כשאבא שלי יוצא לטייל, לא משנה אם זה רומא או יער בן שמן, כל עשר שניות "תעמדו פה, תעמדו שם, תחייכו, תסתכלו לשם". מחרפן לי את השכל, למה? גם ככה אף אחד לעולם לא יסתכל על התמונות האלו. יש לו מליון תמונות והוא מוסיף עוד אלף כל טיול. המצלמה הדיגיטלית הרסה לנו את החיים

ברור שתמונה יכולה להזכיר לנו את האירוע (או התמונה בהקשר של המוזיאון). השאלה בניסוי הייתה, האם אתה זוכר את האובייקט המצולם (או לחלופין את האירוע) מבלי להתבונן במצלמה? מכוון שאנחנו עסוקים בצילום (או יודעים שהמצלמה תזכור עבורנו) המוח מקדיש פחות לשמירת הנתונים בראש. ברור שאם נסתכל על התמונה אז נזכר.

כל עוד לא מצלמים 100% מזמן האירוע, אנחנו נזכור את האירוע ותמונה תעזור להזכר באירוע שהיינו בו. בניסוי זמן הצילום מכל האירוע ה33% שזה הרבה זמן להקדיש לצילום, כל עוד נקדיש אחוזים מעטים מהזמן(משתנה לפי אורך האירוע) אין סיבה שהצילום יפריע לזכור את האירוע וגם אם הוא כן יפרע, זה זניח או בכלל לא משנה כי התמונה תעזור לנו לזכור יותר מהאירוע.