הממשלה רוצה לשלוט בערוץ הציבורי ולהחדיר לכולנו בראש את האינדוקטרינציה שלה כמו ברוסיה הסובייטית ועובדי רשות השידור מנסים לעמוד בפרץ . הם הלוחמים בעבורנו בחזית הדמוקרטיה הישראלית . יישר כוחם אנשים הגונים . הלוואי שהיינו יכולים לעשות יותר .

אני לא אשה רעה. מעולם לא שמחתי אפילו לאידו של נחש. אנשים המבקשים להדגיש את היותם זכים וטהורים אנושית, מתוודים ש"מעולם לא פגעו בנמלה או בג'וק". אני אפילו פתחתי קבוצות תמיכה למזיקים מסוג זה. באמת, מעולם לא אמרו לי שפגעתי במישהו בזדון ואם חשבתי שעשיתי זאת, מיהרתי להתנצל גם אם לא הייתי אשמה. כזאת אני, אוהבת אדם. אבל, מאז שהחלה פרשת רשות השידור לתפוס כותרות, והבינותי שמאות אנשים עלולים להיזרק לרחוב , אני חשה, איך לומר, רגש הקלה. השתניתי, נהייתי קצת יותר רעה. האמת, לבי על אריה גולן וכרמלה מנשה, שהינם שני אייקונים תקשורתיים: אריה על היותו סמל המקצועיות והיושרה התקשורתית וכרמלה על היותה גם "האמא של החיילים" אבל גם בעצמה חיילת נאמנה של מקום העבודה שלה, דוגמה ומופת לשרות הציבורי. ולכן אני מקווה שלא אריה ולא כרמלה ייאלצו לעזוב את השידור הציבורי. אך מלבד אריה וכרמלה, ישנם עוד עובדים ועובדות ברדיו שקשה לי להזדהות איתם. מדוע? נפגעתי מהם קשות. מי מכם לא נזקק לפחות פעם אחת בחייו לשוחח עם איזה מפיק או עורך ברשת ב' של קול ישראל כדי להעלות נושא מסויים, כואב ומרגיז על סדר היום? אני נזכרת שלפחות ארבע פעמים ביקשתי להעלות לשידור נושא או סוגיה שלי ולסובבים אותי היא נראתה כסוף העולם ותמיד תמיד הייתה זו המפיקה של "הכול דיבורים" או של "סדר יום" או של משדרי החדשות הרבים שהורידה אותי מהקו בבושת פנים מרושעת. אחרות היו כאילו מתנצלות: "זה לא מתאים לנו", הן היו אומרות, והיותר מנומסות היו מנפנפות אותי תוך הבטחה שקרית: "היום זה לא יעלה כי אנו כבר מלאים אבל ננסה להעלות את זה במשך השבוע הזה או הבא". מעולם הן לא שבו אלי. פשוט עבדו עלי בעיניים. לפעמים שמעתי את המפיקה מתייעצת ברקע: "איפה קרה המקרה ב..."? "תגידי לה שזו כנראה בעיה מקומית...זה לא מייצג את כלל הציבור ואין לזה מקום בתכניתנו" הן היו מנמקות. המפיקות והעורכות של רשת ב', שרק מפאת כבודן אינני נוקבת בשמותיהן ( מה לעשות, לא יצא לי לשוחח עם מפיקים ועורכים) נשמעו תמיד אגרסיביות, כעסניות, מרות נפש, נמהרות ונחפזות (נו ,נו...כן...כן...היו מילות המפתח הארוכות שלהן והן נשמעו תמיד קצרות רוח וחסרות סבלנות) והדבר האחרון שעלה בדעתן היה אני והבעיה שלי.. "מה את רוצה, הן עובדות בלחץ קשה" נהגו תמיד לסנגר עליהם חברים וקרובים. "אה, הבנתי", הייתי משיבה, "לי יש 40 ילד בגן והלחץ שלי לא פחות קשה משלהן במיוחד כשהשכר לא הוגן ואיש לא מוכן שנדבר על זה ברדיו", השבתי. העלבון הצורב והפגיעה שפגעו בי אותן מפיקות ועורכות, נצרבו אצלי חזק חזק על לוח הלב. קשיחותן, אטימותן, חוסר התייחסותן ובעיקר התנשאותן חרו לי עד מאוד. ועתה, מפיקות ועורכות נכבדות, לא יהי חלקי עמכן. מאבקכן לא מעניין אותי. שיילחמו להן בעצמן, שירגישו מה זה לנסות למצוא מישהו שירצה להעלות את בעייתן על סדר היום ואין מושיע. או למשל, מי מהקוראים לא ניסה אי פעם להמליץ על זמר זמרת או אמן מתחיל מהפריפריה כדי שיקבלו אותו לראיון באחת מפינות התרבות ברדיו? מה פתאום! איזו קשיחות של עורכי הפינות והמגישים. תמיד נדמה שיש להם אג'נדה משלהם. רובם אינו משיב כלל לפניות והמעט שמשיבים לך בעל פה, משקרים לך בפנים. מזמן כבר התרשמתי שהם מקדמים את מי שהם רוצים, מה פתאום שיתנו צ'אנס לאלמוני מהפריפריה? מדוע שיקבלו מישהו מחוץ לגבולות מדינת ת"א? גם המפיקידם והעורכים המוסיקליים נמצאים אצלי בתחתית סולם העדיפויות. אין דבר, לא יקרה כלום אם תקבלו מכה לאגו הנפוח שלכם. פעם כשהיינו תלמידים היינו מקניטים את החברים ששכחו אותנו באמירה של "עבד כי ימלוך". יש בקול ישראל ברשת ב' אנשים שהפכו מלכים מבלי להיות קודם עבד. אלינו, הפונים הם התייחסו כעבדים. פעם גם היינו אומרים בכיתה "לא לעולם חוסן". עכשיו אני נוכחת כמה שזה נכון. אני עדיין חושבת שאני אשה טובה, ומעולם לא פגעתי אפילו בבעל חיים עוין אדם. אני לדוגמה חובבת מטורפת של כלבים. משום כך אני לא מזכירה את הפתגם: כוּל כַּלב בִּיג'י יומו (כל כלב מגיע יומו).

כל עובדי רשות השידור יושבים שנים על מישמני הארץ. מנצלים ללא בושה את היותם עובדי ציבור ונהנים מתנאים בלתי מקובלים של שכר ופנסיה. חלק גדול מהם עברו את גיל הפנסיה אך ממשיכים לעבוד מתוקף הסכם בלתי ידוע די לנו מכם לכו הביתה כמו כל עובד אחר במדינת ישראל. הרשות ידועה שנים רבות בחוסר יעילות ואפילו בשחיתות. מה שהכי מרגיז היה כמובן היטל האגרה שנכפה על כל אזרחי ישראל בין אם רצו לראות את שידורי הערוץ ובין אם לא. יללאאללה הביתה

כבר למעלה משנה שאני צופה בעיקר בערוץ 1. נמאס מהזבל המשודר בערוצים המסחריים. להפתעתי, גיליתי ערוץ איכותי ומעניין. אנשים פשוט לא יודעים את זה, כי הם לא בודקים. ההפסד כולו שלהם. ומעכשיו,כנראה שההפסד יהיה של כולנו. נחמץ הלב למקרא העוול שנעשה כאן. הממשלה והאוצר מתנהגים בנבזות, אבל הכי חורה לי שנאתו הבלתי רציונלית של הציבור הרחב. זה מאפיין את החברה שלנו בכל התחומים.

מה זה סולידריות? כל עוד זה על חשבון העבודה נשבות מזמננו החופשי אין הזדהות עובדי נתבג אתם צבועים ועעצלנים

לא מוצר גרוע אלא רדיו ציבורי מעולה!!! רשת א,רשת ב,רשת ג,88fm,קול המוסיקה,רשת רקע ברוסית,רשת בערבית,שידורים בכל השפות:אמהרית,פרסית,לדינו,צרפתית אנגלית. ובאשר לערוץ 1- הסיפור האמיתי,מבט שני,רואים עולם,גלובוס. כן אלה תכניות הדגל . אם יסגרו תישארו בלי רדיו,בלי טלויזיה איכותית . תקבלו רק את האח הגדול ודומיו.

שנים רשות השידור התעלמה והתעללה בלקוחותיה, שנים ששידורי הטלוויזיה לא רלוונטיים ועכשיו באים לבקש רחמים??? חצופים. אבל- חבל על הרדיו. של דווקא היו בסדר.

קיבלנו מהם מוצר גרוע תמורת מליארדים....אפשר לסגור אותם שם ולזרוק את המפתח לים

על מה אתה מבלבל במוח? את האגרה ביטלו לך. אתה מקבל ערוץ באיכות hd ומקבל בין השאר בחינם דברים שהיו עולים לך כסף בכבלים או בערוצים בתשלום. כרגע מטרת הציבור היא לערוץ טוב וחזק ולא למשחקי שליטה ופיטורים שגם עולים כסף.

כמה שקרים מפיצים עליהם. ואיזה עוול מתמשך. היום זה הם. מחר זה יכול להיות כל אחד.

תזכרו מה עשיתם לאזרחי מדינת ישראל שרציתן העלאה או לא להצטרף לקידמה " סליחה תקלה " מסך שחור,שידור רק חדשות . הייתם שיכורים מהכוח שהיה לכם ביידים וניצלתם אותו עד תום השתמשתם בכספי האגרה כרכוש פרטי עם ועדים וכוח עבודה מנופח ללא צורך.