שלא עבדו דקה אחת בחיים שלהם. בדיוק כמו בברה"מ,חברי הנומנקלטורה העלובים מחלקים פרסים אחד לשני בכל התחומים. לקרוא לאפסים כאלה "פורצי דרך" זה מעורר רחמים במקרה הטוב. גם בברה"מ של סטאלין האקדמיה הכילה מגוון דעות הרבה יותר רחב מאשר התיאוקרטיה המרקסיסטית-ליברלית שמכונה ארה"ב או האיחוד האירופי. נושאים טעונים ? ממה בדיוק הוא אמור לחשוש אם כל מוקדי הכוח של ארה"ב מאוישיים בחברי מפלגה עם פנקס אדום,כמוהו ?

אם מישהו פה מנסה למכור לוקשים זה הם.. פשוט טמטום וחרטא. מעבר לזה שאין שום טענה אופרטיבית בבסיס הדברים ההצגה של הדברים כשלילית היא הזויה ונחותה. השוק החופשי והמבנים שלו באים לידי ביטוי כל הזמן. בכל דבר - אנחנו משווקים את עצמנו בכל תחום - שמים מקדימה מה שמוכר אותנו ומשקיעים בו. להציג את זה באור שלילי זו הזיה

טרייד אין יכול להיות צעד חכם, אם אתה מספיק חרוץ בשביל לעשות סקר שוק ולבדוק מה הן כל האופציות שלך (לי ספציפית זה חסך כמה אלפי שקלים בעסקה מלפני שנתיים מול אלבר) - כמו כל דבר, צריך לדעת לנהל משא ומתן וליצור את הפתרון המוצלח ביותר עבורך. בנוגע ל-cinnabon. לדעתי המאפה מייצג את החזירות באיזה שהוא מקום - הכל מתוק ונחמד וברגע שמסיימים נשארות ריקנות... אולי זה בעצם ביטוי הקפיטליזם במיטבו?

דני דולב חקר מערכות גדולות, בהנחה שחלק מרכיבי המערכת "אינו דובר אמת" (מרמה). הוא ותלמידיו הראו כיצד בונים מערכת שממשיכה ומתפקדת בתנאים כאלה, ומה התקורה הנדרשת לכך (מחיר המרמה). למחקר יש משמעות טכנולוגית מרחיקת-לכת: למשל, אינטרנט (שממשיך לפעול גם אם חלק מן הצמתים בו "מדבר שטויות" עם שכניו, עקב תקלות). עם זאת, טרם שמעתי על ישום למערכות כלכליות - ואין זה משום שהנושא מסובך: הצליחו ללמד אותו אפילו בתיכון.

פשוט קורע! https://www.youtube.com/watch?v=fp-j72ALHHs

סרטון קצר https://goo.gl/NCzg8Y

אבל אני לא ממש מאמין לטענה שמה שהרגולטורים עושים זה לתת לתעשייה שהם מפקחים עליה את מה שהיא רוצה ואז ללכת לעבוד בה, זה לא תואם את ההשקפה שלי על טבע האדם. אני מאמין שברוב המקרים, רוב הרגולטורים עושים את העבודה שלהם. אני גר בוושינגטון,

אין סיכוי לשנות את הדחף המיידי שלו הם קןראים הונאה. בני אדם רוצים שירמו אותם. זה נוגד חרדה קיומית. תרבות הלייק היא תרופה נגד חרדה כמו האישה שמנקה את הבית מבוקר עד לילה. כדי לעקוף את החרדות הנפשיות בעשיה ללא הפסקה. בני אדם צריכים סיפוקים מיידים שמייצרים מנות אנדורפינים במחיר נמוך לכל נפש בהונאות קטנות שמורידות חרדה. הטכנלוגיה מאפשרת מנות קטנות ברצף.בעבר היו מחכים הרבה זמן לקנות מכונית ולהתפאר עכשיו זה לייק בפיסבוק עוזר לכל שרלילה להיות מאושרת ולתזז על עקבים כמלכת אנגליה. לא?

החוקר הטוב ביותר הוא למעשה העבריין הפוטנציאלי הגדול ביותר. אחרת איך היה מתגבר על העבריין הנחקרים?

כבר מזמן כולם למדו לת כותרות דרמטיות ותאורים של "קסום" "הדבר הבא" "עוד לא ראיתם" לכל כתבה שאין בה שום חידוש או משהו מיוחד - העיקר לתפוס קהל. ככה זה כשהרייטניג קובע ולא התוכן. גם בעולם המסחר - עושים הכל, בקול, ריח,צבע, פרסום - רק כדי למשוך קונים. והרבה נופלים בפח של שואו ופוזה - וקונים, לאו דווקא בגלל שרצו או צריכים את המוצר.

נשמע יותר מדי כמו "זה אמנם לא הכי טוב לך, אבל לא תצליח לעמוד בפיתוי!"

הטבע האנושי גורם לכל אחד לרצות דברים שונים. כאשר יש משהו שרב האוכלוסיה רוצה בו, למשל שלא יוכלו לפגוע בו גופנית ללא עונש, מחליטים לקחת מהאנשים את החירות כדי לשפר לכולם את המצב. זהו מצב קלאסי של דילמת האסיר - ע"י מניעת חופש של אנשים כולם מרוצים יותר, ואני מסכים שלפעמים זה הדבר הנכון לעשות. שיתוף פעולה אפשרי רק כאשר יש מטרה משותפת, ולא תמיד יש פתרון אחד שהוא הכי טוב, במקרה הזה אתה רוצה שיהיו כמה פתרונות מתחרים, וכל אחד יבחר מה הוא רוצה. אם לא תהיה תחרות, איזה מוטיבציה תהיה להתאמץ? תחרות זה דבר מצוין שטבוע עמוק בטבע האדם, ורוב מי שמתנגדים לתחרות הם אלה שרואים מטרה אחת לחברה האנושית (החברה המושלמת שלהם), זו התעלמות מוחלטת משאר הדעות, והיא הסתכלות אנטי דמוקרטית. אנשים הם יצורים אנוכיים בראש ובראשונה, הסיבה היחידה שהם ישרים או נחמדים היא ההסכם הבלתי כתוב שכולנו נהיה טובים אחד לשני (כמובן שהיה לו הגיון אבולוציוני כאשר בני אדם חיו בשבטים, ולכן הברירה הטבעים בחרה אותו), אך בהנתן פיתוי גדול מספיק כל אחד יפר את ההסכם, והעולם האידיאלי שמבוסס על יושרה יקרוס. בבקשה, את החברה המושלמת שלכם תשמרו לדמיון, ועל כדור הארץ תשאירו לאנשים את החופש להיות שונים מכם ולחשוב שונה מכם.

ואם אשתמש בקינמון והמאפים כמשל, אני עובר ליד קונדיטוריות בשוויון נפש והריח ממש לא גורם לי להיכנס פנימה; להפך. אני מרגיש צער כלפי כל אלו שנלכדו ברשתותיהן (פעם ב... זה בסדר אבל אנשים טוחנים מאפים כל יום ועוד זבל אחר), אשר אולי יפנימו את האמור לעיל כאשר יתבגרו. ואולי לא ואז בערות היא ברכה. וזה נכון למרבית מוצרי הצריכה שאינם נחוצים לקיומינו.

ממש מחדש לנו הבחור.

אם אנשים יהיו יותר מודעים לעצמם, למה שמניע אותם ןלמה שהם צורכים, הבעיה תיפטר מאליה.

מי שמוכר שואף למקסימום רווח... זה הרי ברור . וזה אחד הדברים הראשונים שלומדים בכלכלה, כאשר יש ביקוש יהיה גם מי שימכור , ויהיה גם מי שימכור ביוקר כל עוד אנשים קונים ממנו .

הוא דומה לפרה

הרי כל זאטוט יודע שעובדים עלינו מימין ומשמאל, אז מה חדש? ההיסטוריה הראתה שכלכלנים חכמים הרבה יותר לאחר מעשה.

אבל אני לא ממש מאמין לטענה שמה שהרגולטורים עושים זה לתת לתעשייה שהם מפקחים עליה את מה שהיא רוצה ואז ללכת לעבוד בה, זה לא תואם את ההשקפה שלי על טבע האדם

ראשית, כבר מזמן רק מטומטמים גמורים מאמינים שהוא חופשי באמת, ושנית, כדאי לזכור שאדם סמית חי ופעל לפני מאות שנים, ובמצב של אז היה הרבה הגיון בנסיון לשחרר את הכלכלה מהציפורניים של הכנסיה והאצולה למען תהליכים קצת יותר מורכבים שלכן נחשבו כ"ידע נעלמה" (הם לא) או כחופשיים יחסית למה שהיה. אלא שבגלל שכלכלה לא רק שאינה מדע אלא שהיא האנטיתזה של מדע אז פרק זמן של מאות שנים ללא שום התפתחות מהותית בהגות הכלכלית נחשב בה כסביר, הכלכלים, סבורים שכל עוד אין אלטרנטיבה צריך לדבוק במודל הקיים, (עומר מואב למשל טוען ככה כל הזמן), מישהו מסוגל לתאר לעצמו מדען אמיתי שאומר שעלינו להסתפק בקיים ? בנוסף, בניגוד לתמונה המגוחכת וחסרת האחיזה של השוק החופשי כמנוגד למגזר הציבורי אז 2 הצדדים מתקיימים על מצע משותף, ניצול חולשות הציבור, הנסיון לרמות ולנצל אותו ככל האפשר למען טובתם של המעטים, ואז כשהתוצאה הבלתי נמנעת של מהלך הזה מתגשמת בדמות כמה מאות אנשים ששולטים בהון וברכוש ששווה יותר ממה שיש למחצית אוכלוסיית העולם הכלכלנים לא מבינים איך זה קורה ואיך זה קרה. ומה שהכי נורא שזה לא אפילו ההתחלה של תיאור הבעייה, כי מה שקורה במבנים, ציבוריים ופרטיים, שעיקר קיומם מבוסס על ניצול חולשות, זה שליצירה אמיתית, חדשנית, וליוצרים אמיתיים, עמוקים ומקיפים, לא רק שאין מקום אלא שהם הופכים לדחויים ולמודרים ולנרמסים גם בשירות הציבורי וגם במסגרת של היוזמה הפרטית, כי יצירה אמיתית, חדשנית, כזאת שפועלת בו זמנית גם לטובת הפרט וגם לטובת הכלל, דורשת יושרה, אמינות, רגישות ואהבה לזולת, והכלכלה כיום מבוססת על דחיה הכי תוקפנית של כל נסיון הכי קטן לקיום כזה ולגישה כזאת. האסון הכלכלי הכי מהותי, זה שאף אחד לא ילמד אותו באף חוג לכלכלה, ומסיבות מובנות מאליו, הוא שהארגון החברתי, ציבורי, פרטי, בנוי לדחות כל נסיון ליצירתיות מהותית ואנושית, העלות של של הכשל הזה בבריאות, ברווחה, ברמת החיים,באיכותם, ובכל היבטי קיומו של האדם היא אינסופית. תחרות היא תמיד רעה, יצירה אמיתית מבוססת על שיתוף פעולה, פנימי וחיצוני, אלא שכל הכלכלנים בעולם הם מטומטמים מדי בשביל לתפוש את הדבר הכל כך פשוט ובסיסי הזה.

במשך מאה וחמישים שנות קיומה, הזניחה "תורת" הכלכלה את הדיון בנוכלים. מדוע? אין כאן קושי תאורטי: פרופסור דני דולב (מדעי המחשב, האוניברסיטה העברית) בנה כבר מזמן כלים מוצלחים לטיפול בבעיות דומות. אז מה יש כאן? קהילה "מדעית" ש-90% מחבריה עבדו, או עובדים, על מענקי-מחקר של נוכלים (במקרה זה: הפד). אפילו חוקרים בעלי-שם יכולים לדון בנוכלות רק בסוף הקריירה שלהם, כשכבר אינם זקוקים למענקים כאלה. יחודו של אקרלוף הוא בדרך היצירתית שמצא להתמודד עם הדילמה הזו בדיוק: בסופה, הפד עדיין משלמים את חשבונותיו! כך יאה לגאון בתחום שמחלקים בו "נובל" שאינו פרס-נובל כלל (בדיקה קצרה בויקיפדיה תעלה מי יסד את הפרס ומממן אותו). בקיצור, מדעי-הקומבינה. הספר, אגב, קולח מאד וכתוב היטב - עבור מי שמוכן לקרוא הרבה שאלות ואפילו לא תשובה אחת. מעין וידוי בסגנון "אשמנו, בגדנו, טייחנו" של שניים מן הישרים בכלכלנים.