ואף אחד לא תבע על ההשקעה בבטר פלייס. פשוט אוסף של טיעונים קלושים של משרדי עו"ד גדולים שמייצגים את בעלי הממון.

היא נובעת מכך שאלו שהובאו לפני בית-המשפט מלכתחילה, יהיו אלו חברי-כנסת בחקיקת חוקים או מנהלי חברות בנושאים עסקיים, הפרו את חובתם כלפי המיעוט הלא מיוחס שאינו מקורב אליהם, לצלחת. כמו שמצויין בכתבה, כאשר דירקטורים מהווים לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של בעלי השליטה שמינה אותם, והחלטות אלו תמיד נועדו להוביל את רווחי החברה לכיסי בעל השליטה, לעולם לא לחלק את העושר בין כל(!) בעלי המניות או אפילו להשקיע את הכסף בצמיחת החברה... אז כאמור, כשזה המצב, חייבים השופטים להכנס בעובי הקורה מפני שאולי בעל השליטה הוא בעל השליטה, אבל את השליטה הזו הוא, לרוב, כמעט תמיד, קונה בעזרת מינופים והלוואות מכספי הציבור. אותו ציבור שאחרי שיסיים ל"חלוב" את החברה, הוא "יספר" ולא יחזיר חובות. והכל, כאמור, באישור הדירקטוריון. מקום שבו כל דאלים גבר, וגם אלימות כלכלית היא אלימות (וגם אלימות כלכלית גובה חיים, אגב), יש לשים שופטים על העם שיעמידו את הביריונים הפיננסיים במקומם. לו היו פחות חמדנים, פחות תאבי בצע, פחות מגעילים לא היו מושכים אליהם אש. אבל זו אופי האדם, כוח, עושר, בצע... נזר הבריאה ממש.