אחד מהרכיבים המשמעותיים לחישוב הצמיחה של המשק הוא הצריכה הפרטית (42% מהתוצר ב-2014 אם מישהו רוצה נתון מדויק). הבעיה עם הנוסחה הזו שפותחה בשנות השלושים (!!!) של המאה הקודמת היא שבזמן שהיא פותחה, היכולת של משקי הבית למנף את עצמם בצורה חסרת אחריות, הייתה פחותה באופן משמעותי לעומת היום ולכן לא היה צריך להתייחס לנתון של הלוואות משקי הבית. קיינס הניח הנחה סבירה אבל שגויה, שאנשים מבזבזים כסף שיש להם, לא כסף שאין להם. מה קורה בפועל: אנחנו לוקחים הלוואות ומבזבזים אותן בסופר, על אוטו חדש, קונים אייפון לילדים בני שמונה או לא משנה איפה. אז זהו שאם אתם לוקחים הלוואה ואז מבזבזים אותה, מבחינת הכלכלנים והממשלה, הכל נפלא, אנחנו צומחים והכי חשוב לא צריך לעשות כלום בנידון, כי למה לתקן משהו שעובד??? מבחינתנו, זה אומר שמחכה לנו עתיד עגום כזקנים עניים כי הממשלה שלנו לא מבינה לאיזה אסון היא מצעידה אותנו. הסבר לחובבי מספרים: הצריכה הפרטית בשנת 2013 הייתה 586 מיליארד ש"ח. בשנת 2014 היא הייתה 611 מיליארד, כלומר היא גדלה ב-25 מיליארד. עכשיו תסתכלו בגרף למעלה ותראו שהחוב שלנו (משקי הבית) גדל בין השנים 2013 ל-2014 מ-420 ל-445 מיליארד, כלומר בדיוק 25 מיליארד! משמע הגידול בצריכה לא נבע מכך שנותר לנו כסף פנוי לבזבוזים, אלא כל הגידול בבזבוזים הגיע מהלוואות! המצב האמיתי שלנו האזרחים בפועל נשאר אותו דבר וזוהי בדיוק ההגדרה של מיתון. המקור לנתונים הוא הלמ"ס: http://www.cbs.gov.il/shnaton66/st14_02x.pdf

מה אכפת לבנק ישראל מי לוקח הלוואות. שכולם יקחו וישלמו ריביות לבנקים וירכשו מוצרים שהם לא צריכים. זה "מניע" את גלגלי המשק.

בעוד שהם דוחפים דולרים ליד של כל מי שמוכר להם מוצרי צריכה, אנחנו לא יכולים לדחוף שקלים! אנחנו בסוף חייבים לשלם בדולר. זה נראה לכם לא משמעותי? אז תחשבו שזה בדיוק ההבדל בין להיות חייב למישהו כסף מונופול או להיות חייב לו בדולרים אמיתיים.

לנהל חיים על חובות, זוהי רעה חולה המעוותת את המציאות. זוהי מחלה מדבקת המכרסמת בהתנהלות משקי הבית. היום כל מי שלא בעל חוב, נחשב לנגוע חברתית. עד כמה ניתן לאלף ציבור לצרוך ללא גבול, גם אם אין בכך צורך. הציבור מציית להוראות הבנקים, ללא עוררין. הבנקים הפכו את הציבור לעדר צייתני לשיגיונותיה של המערכת הפיננסית. ברגע האמת המערכת הפיננסית תקרוס, יחד עם כל העדר.