ככה לא תצטרך לנסוע שעות ארוכות כדי לראות את ילדיה.

זה נשמע כמו מישהי שנבהלה מהתפקיד ומפילה הכל על המשפחה המתמוטטת

נשים שמגיעות רחוק בדרך כלל לא ששות לדבר על כך ולא לנציג את האמת, המחירים והבחירות הקשות. גברים שהגיעו רחוק לא מספיק מדברים על כך מסיבות אחרות (חלקם הזניחו את ילדיהם והם מתביישים בכך, או שהם מדור אחר ומיושן ואינם מודעים מספיק בשביל כלל להעלות בדעתם את הנושא כלגיטימי בראיון עיתונאי). כל הכבוד וכן ירבו. בישראל תקועים מאחור בכל הנוגע לתרבות ארגונית ויותר מדי אנשים במדינה בחברות שדורשות להעביר כרטיס במקום להתמקד בתיפקוד, תרומה והתמודדות עם משימות לעומת להראות שעות נוכחות פיזית במקום עבודה.

במקום לבוא ולדרוש לשנות את כל העולם- אולי שתשנה את מה שחשוב= את הגברים? אם אישה רוצה לדעת כיצד אפשר "לשלב קריירה ומשפחה" - שתשאל את הבן זוג שלה , אבי ילדיה, ותעשה אותו דבר. אם הסיפור היה הפוך- אם בן הזוג שלה היה עושה את הקריירה הזו והיא היתה "מורידה הילוך" , כל הכתבה הזו לא היתה מתפרסמת, כי סיפורים כאלה יש במליונים, בכל רגע נתון. מדוע בגלל שזה הפוך זה נעשה אישיו? נשים צריכות להכריח גברים לקחת את חלקם השווה ולעשות את הוויתורים באופן שווה, שהרי הגברים הביאו ילדים מרצונם, לא? ואז עול ה עבודה יהיה קטן יותר ומצד שני גם עול המשפחה יהיה קטן יותר, לכל אחד מבני הזוג, וכל אחד יוכל להגשים את שאיפותיו בשני התחומים. זה לא יקרה מרצון כי כרגע לגברים נוח מאד "להשקיע שעות בעבודתם" כי זה מתגמל יותר מאשר לרוץ הביתה להחליף חיתולים.

מדובר בשיח של פרופסורית באוניברסיטה, עם קביעות - מה שנקרא tenture. In higher education, tenure is a professor's permanent job contract, granted after a probationary period of six or seven years.

כאן היא גם נוסעת למרחקים כדיל עסוק במשרה הציבורית, וגם נקראת לחזור כדי לכבות את השריפות הביתיות שהבעל לא מצליח למנוע או להשתלט עליהן.

אני אמא וסבתא ל10 נכדים. אני חושבת שלו המשרות הארוכות שעובדים מצאת החמה ע ד כלות הנשמה יש לי פתרון. לחלק כל משרה לשתיים ,כלומר חצי משרה כ6 שעות. הילדים יהיו נשכרים יהיה להם זמן איכות עם הוריהם. ויהיו פחות מובטלים.

בגדול טיעוניה חשובים והעולם צריך להשתנות

באמריקה, כל פלוץ עושה רעש ונעלם עד לפלוץ הבא.

נושא נדוש בלי שום פיתוח, כמעט ערך ויקיפדי ("אם תהיי מספיק מחויבת תוכלי לעשות הכל". פחחח) מאוד צרם לי לקרוא את זה. פחחח? הפכו לפייסבוק?

הבעיה עליה מצביעה נכון פרופ' אן־מארי סלוטר שעזבה את תפקיד חלומותיה כשהבית הפרטי שלה החל להתפרק, והילדים עברו משבר, ואז היא הבינה שלא באמת אנחנו הבנות האמהות יכולות לעשות הכל. היא ממש צודקת גם אם הדעה שלה לא כל כך פופולרית. גם לי היתה בעיה דומה ונקרעתי בין פיתוח העסק שפתחתי שיחסית ממש מצליח, לבין הקשר עם ילדתי החמודה בעלי המהממם, וחיי משפחה. מי שעזרה לי להתנהל נכון ללא דרישת תשלום זו הקבליסטית יפה כהן, ובזכותה היום איני מתמכרת לעסק ולמרות זאת הוא ממשיך להצליח, כיום אני הרבה יותר שלמה עם עצמי ונותנת גבולות ברורים לכל דבר, כבר לא מכורה לעבודה 24/7, וחיי הרבה יותר רגועים ובעלי והילדה נהנים.

ככה לא תצטרך לנסוע שעות ארוכות כדי לראות את ילדיה.