המרואיינת היא סוסה זקנה (מנטלית) - אך אין בכך שום התייחסות לגיל הפיזי שעמיתיה למעמד רואים כסיבה מצויינת לפיטורים כשזה מגיע לעובדים זוטרים. המרואיינת שלפנינו שבויה בנסיונות בני מעל מאה שנה לתקן את הקפיטליזם מבלי לגעת במה שעומד בשורש חוסר היציבות שלו: בכל חברה מסחרית גדולה שולטת קבוצה קטנה של בעלי מניות מרכזיים באמצעות 15-25 חברי דירקטוריון (Board of directors) שממונים על ידם. הכנופיה הנ"ל שולטת באופן אבסולוטי בגורלם של מאות, אלפי, עשרות אלפי, ומאות אלפי עובדים, וכן מליוני בני משפחותיהם ומשפיעה לעתים באופן בלתי הפיך על מליוני תושבים באזורים בהם החברה פעילה (דוגמה טרוויאלית: מפעלי יום המלח, בתי הזיקוק בחיפה, המפעלים המזהמים את ערוץ הירדן, פולקסוואגן עם תרמית המנועים המזהמים, ג'נרל מוטורס עם תרמית מנגנון ההצתה הפגום, וכו'). ברצותם, יעבירו בעלי השליטה את המפעלים לסין מהיום למחר. ברצותם, יפטרו 20% מהעובדים. ברצותם, יכניסו טכנולוגיות מזהמות. ועוד ועוד. קצרה היריעה מלתאר. בכל אחת מהאפשרויות הנ"ל, אין להם צורך להוועץ בעובדים, בבני משפחותיהם, בקהילה שבה הם עובדים, במדינה שאת משאביה הם מנצלים. אבסולוטיזם מודרני! כבר אמרנו, לא? מה שורש הבעיה? מקומות עבודה בלתי-דמוקרטיים. מדקלמים לנו מגיל אפס, שוטפים את מוחותינו בתקשורת המסחרית, שאנו חיים בחברה דמוקרטית. אבל מהיום הראשון שבו אנו מתחילים לעבוד כשכירים, אנו בעצם מכניסים את עצמנו למסגרת שהדמוקרטיה היא ממנה והלאה. להמונים אין דמוקרטיה בממלכת הקפיטליזם. רק הכסף מדבר. מניה אחת - קול אחד. מיליון מניות - מיליון קולות. אפס מניות - אפס קולות.... מה חסר לנו? תסתכלו על שמי שבכותרת. הנה סקירה של לאן הביאה המציאות המרה שתיארתי את הכלכלה האמריקאית ב-40 השנים האחרונות: יוטיוב v=0HTkEBIoxBA

ניתן לקרוא את הכתבה או בקיצור לתת לחברת Apple להסביר איך היא עובדת...

כיזמת חברתית ובעלת עסק קטן המחשבה שמעסיקה האם אני עושה נכון? ואני מוצאת את עצמי עסוקה בלנהל אנשים, רעיונות, יחסים, שאיפות, רגשות, ובסוף מספרים, ומידי פעם צץ החשש הזה שאני לא 'מנהלת' מספיק. עדיין לא הפכתי לאמפריה כלכלית חזקה אבל הדבר שאני מצליחה לראות בדרכה של מרגרט זה ניהול נשי, רגיש שרואה את האנשים במרכז... מאמינה בזה, פועלת בסביבה הזאת ומקבלת חיזוק אמיתי דרך הכתבה הזו...