פרופסור רוני לידור ממכללת וינגייט=אפס מאופס. דואג רק למשכורתו המוגזמת והבלתי מוצדקת - שערוריה

משרד החינוך רוצה להתמקד בהכשרת מורים במקצועות נדרשים? -מעולה. מה הבעיה. משרד החינוך רוצה להקטין את מספר התלמידים בכיתה? -יופי. על מה התלונות? צריך לבדוק את השפיות של נשיאת סמינר הקיבוצים.

פרופ' בראון שמדובר "מלחמה לחיים ולמוות". המכללות מתות שנים רבות מאז שהן ניסו לחכות את האוניברסיטאות במקום ליצר להן אלטרנטיבה, והפכו ל"אוניברסיטאות סוג ג ומטה". בראון בטענה "מה זה משנה כמה תלמידים יש בכיתה", מבהירה שאינה מבינה מה המשמעות להיות לומד עצמאי. וכל זאת בגלל הנימוק הפשטני של פרופ' ליבמן שהקטנת כיתות תוביל לצורך בעוד מורים, שיפגע בשכר המורים ובמעמדם. זהו הקיש לוגי פשטני שאופייני לאקדמיים שאינם מסוגלים לראות מציאות מורכבת וסבוכה. פרופ' לידור מציג עמדה מנוגדת בתמיכתו הנלהבת לעבור לחסות הות"ת שמשמעותו השתעבדות למל"ג - קרי השתעבדות לשיטה האקדמית שלדעתו תספק את הישועה, ולפטרון (משרד החינוך) שמסייע לאקדמיזציה של המכללות. פרופסורים אלו, שעומדים בראש מכללות, שהם תוצר של האקדמיה שעוסקת בעיקר באילוף. הם אינם מכירים דבר אחר, ולכן כל הוויכוח ביניהם הוא על מעמדן ולא על איכות הפיתוח וטיפוח של דורות המורים הבאים. אותם פרופסורים עומדים בראש מכללות שההזדמנות שלהן ליצור אלטרנטיבה הוחמצה, והם ממשיכים להשתעבד לאקדמיה שעבר זמנה, אך אין להם את יכולת להבין מה לא בסדר בשיטה.

פרופ' בראון שמדובר "מלחמה לחיים ולמוות". המכללות מתות שנים רבות מאז שהן ניסו לחכות את האוניברסיטאות במקום ליצר להן אלטרנטיבה, והפכו ל"אוניברסיטאות סוג ג ומטה". בראון בטענה "מה זה משנה כמה תלמידים יש בכיתה", מבהירה שאינה מבינה מה המשמעות להיות לומד עצמאי. וכל זאת בגלל הנימוק הפשטני של פרופ' ליבמן שהקטנת כיתות תוביל לצורך בעוד מורים, שיפגע בשכר המורים ובמעמדם. זהו הקיש לוגי פשטני שאופייני לאקדמיים שאינם מסוגלים לראות מציאות מורכבת וסבוכה. פרופ' לידור מציג עמדה מנוגדת בתמיכתו הנלהבת לעבור לחסות הות"ת שמשמעותו השתעבדות למל"ג - קרי השתעבדות לשיטה האקדמית שלדעתו תספק את הישועה, ולפטרון (משרד החינוך) שמסייע לאקדמיזציה של המכללות. פרופסורים אלו, שעומדים בראש מכללות, שהם תוצר של האקדמיה שעוסקת בעיקר באילוף. הם אינם מכירים דבר אחר, ולכן כל הוויכוח ביניהם הוא על מעמדן ולא על איכות הפיתוח וטיפוח של דורות המורים הבאים. אותם פרופסורים עומדים בראש מכללות שההזדמנות שלהן ליצור אלטרנטיבה הוחמצה, והם ממשיכים להשתעבד לאקדמיה שעבר זמנה, אך אין להם את יכולת להבין מה לא בסדר בשיטה.