חוות דעתו של ריבלין מנומקת להפליא. ששופט הדין מזמן את הצדדים ללישכתו הוא עושה שימוש לרעה בכוח השיפוטי שלו להביא להסכמה שהיא טובה לצדדים וקרובות היא באה על חשבון הקופה הציבורית או על חשבון העובדים המוחלשים. יש לברך את ריבלין על החלטתו. עמדת גורלי אינה מנומקת והיא כולה מושתתת על הרהורי ליבו. וחבל.

שמירת היחסים בין ההסתדרות למעסיקים וחיסכון בימי שביתה חשובים, אבל יש צורך חיוני בבית משפט בתחום העבודה, וכמו שפועל בית הדין לעבודה, ולא רק ב"גישור" בסכסוכים, הוא (כבר?) לא בית משפט. המחיר של זה יקר. יקר מדי.

ניתן לקרוא את החלטת ריבלין בעניין ביה"ד לעבודה דווקא כתומכת בעונש השעיה זמני לפוזננסקי-כץ. זאת משום שההחלטה דחתה הסקת מסקנות אישיות נגד שופטי הארצי בשל העובדה כי הוברר שמדובר במדיניות רבת שנים בה נוקט הארצי. זה גם מה שארע בבימ"ש השלום בתל אביב, ולראיה הנחיית הנשיאה חיות לאחר המקרה של פוזננסקי-כץ, שאסרה להמשיך בפרקטיקה זו. מכאן לא רחוקה הדרך אל המסקנה שאין הצדקה למסקנות אישיות נגד פוזננסקי-כץ לבדה, ולכל היותר השעייה זמנית.

מגשר יכול לשמוע כל צד בנפרד באופן שהצד השני לא עד למה שנאמר - שופט לא; מגשר יכול להביע את דעתו בשלב מקדמי - שופט הרבה פחות, מטעמי פסלות; שופט מחויב לסדרי דין וסדר טיעון, כללי קבילות ראיות וכיו"ב; צדדים יכולים לחשוף בפני מגשר את האינטרסים והקווים האדומים שלהם - מה שהם לא יעשו בפני שופט. אז אם רוצים ששופט או ששופטים יגשרו בתיק - שימנו מישהו לדיון כזה. אם לא יצליח - מי שגישר לא ישפוט. זה מקור לתקלות עבור כולם.