ה"הצלחה" של הציור בשנים האחרונות היא אחיזת עיניים. מעבר לעובדה שרוב הציירים לא ריווחים, אתה גם זורק כאן שמות של ציירים שכל קשר בינם ובין הצלחה מסחרית לא קיים. פול גוגן? צייר חובב שאף אחד חוץ מחוג האימפרסיוניסטים לא שמע עליו. וינסנט ואן גוך? נו באמת, מכר ציור אחד בחיים שלו.

שמוצצים את כספי המיסים שלנו אם תרבות לא קיימת בגלל שלא חומסים את האזרחים - שלא תהיה קיימת, אין לה זכות קיום.

ה"הצלחה" של הקולנוע בשנים האחרונות היא אחיזת עיניים אחת גדולה. מעבר לעובדה שרוב הסרטים אינם ריוחיים, אתה גם זורק כאן שמות של בימאים שכל קשר בינם ובין הצלחה מסחרית לא קיים. הגר בן אשר? נדב לפיד? כן עשו סרטים שמבקרים ואירופאים אהבו אבל בארץ אף אחד לא מכיר. טליה לביא? עשתה סרט אחד, כבר הפכת אותה ליוצרת על. "מי מפחד מהזאב הרע?" במקרה הטוב כשלון. בהפצה המסחרית בארה''ב הביא אולי 5000 צופים. כן הצליח בפסטיבלים אבל זה לא אומר כלום. כלום. מי עוד? מי הבמאים שאתה כ''כ מדבר עליהם? ערן קולירין עשה סרט מצליח אחד כל השאר כשלונות. למעשה יש שני בימאים שמצליחים באופן קונסיסטנטי ואלה אבי נשר ויוסף סידר. זהו. מכאן, כל שנה יש איזה סרט ש"מככב" ונותן מיצג שווא של הצלחה. אתה תוהה על ליידי טיטי? למה לא לשווק סרט שיש לו קהל יעד מובהק שאולי יצליח לסוף איזה 50-60 אלף מבני העדה ועוד כמה אלפים נוספים על הדרך?

לטעמי הוא היה מוצלח יותר מאשר סיפור אחר, שהוא לטעמי קצת אמריקאי במהותו.