הכלכלה הפלסטינית: אבנים לא חסר להם

ב"לקסיקון מפה: ארץ ישראל" מוגדר הכפר בית פג'אר, השוכן מדרום לבית לחם וסמוך לגוש עציון, כך: "מהיישובים הערבים הראשונים בארץ שנטשו בשנות העשרים את החקלאות והחלו לעבוד בתעשיית האבן (סיתות וחציבה). ב־1972 התפרנסו כ־90% מתושביו מעיבוד אבן".

מי שביקר בבית פג'אר לפני שנים היה יכול לשמוע ממרחקים קול תקתוק מונוטוני, שהלך והתחזק ככל שהתקרב לכפר. היה זה קול נקישות של מאות ואולי אלפי הפטישים הקטנים והמעוגלים של סתתי האבן, שישבו בשורה ארוכה של סככות קטנות, עלובות למראה, לאורך כביש הכניסה לכפר. קראו לנקישות הללו "המוזיקה של בית פג'אר", מספר היום בן הכפר סובחי סוואבתה, נשיא אגודת האבן והשיש הפלסטינית. הסככות הקטנות נבנו מלוחות עץ שתמכו ביריעות בד או פח, כהגנה משמש ומגשם, והסתתים כולם ישבו ועבדו במשך שעות באותה תנוחה זהה - רגל אחת כפופה לאחור ושנייה פשוטה לפנים.

מגדלים בדובאי, בניינים בקליפורניה, מלונות בסין

משרדי אגודת האבן והשיש שוכנים במבואותיה הדרומיים של בית לחם, על הדרך לחברון, שלאורכה פועלות עשרות מנסרות אבן, מפעלים לליטוש ועיבוד וגם חנויות ומשרדים המשרתים את מה שמכונה "הנפט של הפלסטינים". זהו אכן המשאב הטבעי הגדול ביותר בשטחים, שמחזיק את אחד משני ענפי הכלכלה המרכזיים. בגדה המערבית יש כיום 1,200 מחצבות, מנסרות ומפעלים לעיבוד האבן; רובם באזור ירושלים, בית לחם וחברון (בבית פג'אר בלבד יש 50 מפעלים), מיעוטם בשומרון.

אבל המוזיקה של בית פג'אר היא כבר לא מה שהיתה פעם. קול נקישות אלפי הפטישים הקטנים המכים באבן כמעט לא נשמע; את מקומו תפס רעשם מחריש האוזניים של המסורים הענקיים החותכים את האבן ושאון המכונות שמבצעות חלק ניכר מעבודות הסיתות.

תעשיית האבן גדלה במהירות, ובשנים האחרונות מעסיקה כ־30 אלף עובדים. הם מייצרים ומוכרים בהיקף של 600 מיליון דולר בשנה - 5% מהתל"ג הפלסטיני. רבע מהייצור משווק בשוק המקומי (הפלסטיני), השאר עובר לישראל ולחו"ל.

החברה הגדולה ביותר - עם מכירות בסך כ־200 מיליון דולר בשנה, על פי ההערכות - שייכת לנסאר נסאר. הוא נולד בעיירה יאטה שבדרום הר חברון, חי בבית ג'אלה, וממשרדו בבית לחם מנהל עסקים וחברות ברחבי העולם - בירדן, בנסיכויות המפרץ, בתימן, בארצות הברית ובאירופה. עסקי האבן שלו הם מהגדולים בעולם, והאבנים שהוא מייצר ומעבד נמכרו לאחרונה לקירות מגדלים בדובאי ובעמאן, לבניין שדה תעופה בקליפורניה ולמלונות בסין. בישראל, רוב האבן המשמשת לבנייה באה מהגדה; "בלי האבן שלנו תיעצר רוב הבנייה אצלכם", אומר מזכ"ל האגודה הפלסטינית, איהאב חליל.

האבן המקומית מבוקשת באזור ובעולם בגלל מעלותיה. "היא קשה, נוחה לעיבוד, וצבעיה יפים", אומר האדריכל נחום מלצר מירושלים. בקטלוג הפלסטיני שכותרתו "שיש ואבן פלסטינית מלבה של ארץ הקודש" מוצגים 13 סוגים של אבן. הם קרויים על שם אזורי החציבה "לבן שיוח", "צהוב בני נעים", "חלחולה" (שמות כפרים בהר חברון) או "אפור ביר זית". אנשי המקצוע דבקים בשמות מסורתיים עממיים: "קעקולה" (אבן רכה במיוחד), "מיזי יהודי" (אבן אפורה וקשה, "כמו היהודים", אמרו וצחקו במשרדי האגודה בבית לחם).

האבן היקרה ביותר, "מיזי אחמר", היא אבן אדמדמה קשה - ונדירה. קשה להשיגה כיום, כנראה בגלל הביקוש רב בקרב נסיכי סעודיה והמפרץ. "מכרתי פעם אבן כזאת לבניין ארמונו של סדאם חוסיין", אומר אחד מחברי הנהלת האגודה בבית לחם.

הוא וחבריו מבקשים שארשום כי בעייתם העיקרית היא הקושי להוביל את האבן מהמחצבות והמפעלים בגדה דרך המחסומים. יש עיכובים רבים במעברים, ולא פעם נגרמים לאבן נזקים בשעת ההעברה מהמשאיות הפלסטיניות למשאיות הישראליות. בעיה אחרת היא הצ'קים שהשאירו הקבלנים הישראלים - וחזרו. באחרונה הציגו אותם אנשי האגודה גם בפני טוני בלייר. ועדיין, מדובר בתעשייה משגשגת; אבנים הרי לא חסר לפלסטינים.