איך לחיות כמו אוליגרך

"ניאו סוריאליזם, ניאו בארוק, ניאו קיטש, ניאו אוליגרך. במילה אחת: אוליגרכיטקטורה, בשתיים: אוליגרך סטייל", כך מנסה מבקר העיצוב והתרבות אריה ברקוביץ לתת סימנים במה שמתחולל היום בעולמם של העשירים, העשירים מאוד והמתעשרים מהר מאוד.

"מה שמאפיין היום את העיצוב המסחרי יותר מכל הוא הפזילה לניאו אוליגרכים. המוצרים איבדו את היסודות הקלאסיים של עיצוב טוב, חכם ומביע עמדה, והפכו למיש־מש תרבותי שבו כל המוסיף הרי זה משובח, וכמה שיותר גדול ומקושט יותר טוב. וכמובן - גם כמה שיותר מייצג נאמנה את המעמד ואת היכולת הכלכלית של הרוכש".

ממרחק ההיסטוריה הקצרה ברקוביץ מאבחן כי הסגנון נולד ב־2005, "ביריד העיצוב במילנו, אצל Sawaya & Moroni, שקראו למוצרים שלהם 'בארוק־נ'־רול', והם היו מוזהבים ומקושטים מאוד. אבל הגדילו לעשות קבוצת Mooi כשהציגו בעלי חיים בגודל טבעי, כמו סוס עם אהיל על הראש או חזיר עם מגש על הגב". גם פיליפ סטארק הצטרף לחבורה באותה שנה גורלית עם מנורה עשויה כרפליקה של M16 מזהב 18 קראט.

"במינימליזם של איקאה בלתי אפשרי להתחרות", הסביר אז וויליאם סוואיה מ־Sawaya & Moroni, "צריך למצוא דרך אחרת".

את הסגנון האוליגרכי אפשר היה לזהות ב־2006 בשיאו גם בשדה האמנות: גולגולת מצופה יהלומים שיצר דמיין הירסט נמכרה ב־100 מיליון דולר, ועלו שאלות רבות על הגבול בין אמנות, תכשיטנות ועיצוב. אמן ישראלי ניו־יורקי שסגנונו מעורר תרעומת דומה הוא ניר הוד, שהציג לאחרונה תערוכה פרובוקטיבית מעבודותיו הקיטשיות והדקדנטיות בגלריה אלון שגב בתל אביב.

איפה לקנות

בארץ ניתן לפגוש את הסגנון בבתי עיצוב כמו ארמאני קאזה, אריק בן שמחון, קסטיאל, קרנדג'י ורז'ין (Rugine), שבהם שטחים נרחבים של פריטים גרנדיוזיים ופומפוזיים, עשירים בחומרים ובטקסטורות ויקרים להחריד ולהכעיס. לרשימה חלקית אך מפוארת זו כדאי להוסיף גם את ריץ' אנד טיילור, המציגה קו קלאסי בלבד, בניגוד לאחרים.

לדעת רבים, רז'ין הוא הבולט מכולם. שלוש קומות בבניין לשימור מול בית הפגודה בתל אביב, המשמש כתפאורה מתאימה, ומראה כי עשירים ואוליגרכים תמיד חיו בינינו, גם בשנות העשרים, בראשיתה של העיר.

רז'ין גנזי, המעצבת והבעלים של רז'ין, מציגה את תפיסת העיצוב שלה כך: "הדברים הטרנדיים הם העיצוב המודרני — בטון, מתכת, פורניר, משולב עם ריהוט עתיק ומיוחד לחימום האווירה".

מעניין שאף על פי שהאלפיון יכול לצאת למסעות קניות מטורפים בחו"ל ולהביא דברים ייחודיים, החנויות המקומיות דווקא מצליחות לשגשג.

איך קונים

גם תהליך הקנייה של הקנייה הוא יוצא דופן. המעצב משה קסטיאל מסביר: "בראש ובראשונה מדובר בתהליך אינטימי ואינטנסיבי הכולל מפגשים, מעבר על תוכניות וגם סיורים בבית. היו שקנו בחו"ל ואפילו נסעו כמה פעמים, וכשראו את תוצאת העיצוב הסופית נקראנו לתקן ולסדר. ההקפדה לצד המחויבות לתהליך הם שעושים את ההבדל". מעבר לכך בתי העיצוב המקומיים מאפשרים לראות מראש במקום את עיצובו של כל החדר או הבית, כולל בדים, אקססוריז, חפצי אמנות, מנורות ועוד, דבר שבהחלט מקל על מי שהממון בידו אך הזמן נוזל מכיסיו.

מוטיבים מן העבר

קלאסיקה (או "קלאסה" בפי העם) בהחלט חשובה כשמדובר בעושר. הקלאסיקה מתבטאת בהיצמדות לעבר המוסכם והמקובל כאסתטי (הנובעת גם מחשש מחדשנות רעננה) ובשימוש בחומרים שערכם בטוח. כך נמצא מוטיבים פרעונים אצל ארמאני קאזה (פפירוסים, מיטה שנקראת אוזיריס, שטיח ששמו תות אנח אמון), ספסלים מרופדים בעור צלופח ושנדלייר קרניים ברז'ין וזהב אצל אריק בן שמחון. אוליגרך סטייל זה אג"ח מדינה ולא קרנות הון סיכון.

גדול זה טוב

אהוד רז, מעצב מצוות ארמאני קאזה ישראל, טוען כי היום הגודל בהחלט קובע. "המגמה היום בעולם העיצוב היא לתת עדיפות להעמדת מספר קטן יותר של רהיטים גדולים, על פני מספר גדול של פריטים קטנים יותר. כך מושג מערך ריהוט מדויק ואוורירי, בלי תחושת מחנק ויזואלי". עד כמה שזה יישמע מצחיק, בהחלט תיתכן תחושת מחנק בסלון של 100 מ"ר המעוצב רע. מצד שני, יש כאלה שגם ב־400 מ"ר לא ירגישו אווריריות.

מעצב הרהיטים אריק בן שמחון טוען שהקליינטים שלו הם כאלה שרוצים להפוך את הבית למלון שהיו רוצים לפגוש בחופשה האוורירית שלהם.

ומה לא יקנו באלפיון העליון בעד שום הון שבעולם?

 

"את מה שיש לשכן".

האם גם אנשי העשירונים התחתונים יכולים לקנות את הדברים שקונים באלפיון? "ברור, כל עוד הם יכולים להרשות לעצמם", מסכמת רז'ין גנזי. "הכל בהתאם לתקציב. יש גם המון דברים שניתן להשיג במחירים סבירים". ויש דברים שבאמת אין לכם מה לעשות איתם, כמו טלסקופ. וזה לא שהעשירים נהיו פתאום חובבי אסטרונומיה או מחפשי הזדמנויות לנדל"ן מניב בכוכבים חדשים. לפי הכיוון שבו הוא מוצב - כלפי מטה - הם פשוט משקיפים ממרומי המגדל החדש שלהם על אלה שגרים בקומה שנייה עורפית.