גיק בשבוע: די.וי.די יון

אין הרבה מתכנתים שזכו לראות את הקוד שלהם מופיע כשיר הייקו, מודפס על טי-שירט או מוקרא בדרמטיות. אבל ב-2001 החל להופיע קוד של תוכנה קטנה, משקלה קטן מ-60k, באינספור צורות שונות, ברשת ומחוצה לה. לתוכנה קראו DeCSS, והיא הצליחה לעקוף את ההצפנה של סרטי DVD, כך שאפשר היה להפיץ גם אותם בצורה חופשית. אחד משלושת המפתחים של התוכנה (והיחיד מהם שאינו אנונימי) היה אז בן 18, נער נורבגי ממושקף בשם יון לוך יוהנסן, שפיתח את התוכנה שנתיים מוקדם יותר. העיתונים קראו לו די.וי.די. יון.

את אהבת המחשבים, אמר בראיון לפוסט-גזט, ירש מאביו, פר. כבר ב-1995, כשהוא בן 12, החל יון לפתח תוכנות פשוטות. לדבריו אביו, שנתיים אחר כך היה כבר יון טוב ממנו. פר הבין זאת לאחר שרכש מצלמה דיגיטלית, שבאה עם תוכנה להעברת התמונות למחשב. התוכנה קרסה כל הזמן, ופר הראה זאת ליון. יון התעסק עם זה קצת, וכתב תוכנה זעירה להעברת התמונות. בעוד התוכנה המקורית דרשה 25 צעדים, התוכנה של יון העבירה תמונות בצעד אחד בלבד. "היא לא קורסת לעולם," טען פר.

לצערן של חברות הענק מהוליווד, יון גם אהב סרטים. מחשבים וסרטים, למעשה, הם שני תחביביו העיקריים. ב-1999 הוא קנה נגן DVD למחשב, כדי שיוכל לצפות ב-300 עותקי הסרטים החוקיים שרכש. את ה-DVD עצמו רכש במהלך ביקור בארה"ב, שם מחירי החומרה זולים יחסית. מהר מאוד גילה שכל אוסף הסרטים שלו הפכו לחסרי תועלת: הנגן סירב לנגן את כולם, משום שהיתה עליהם "הגנה איזורית", שלא מאפשרת לנגנם מחוץ לאירופה (כלומר – בנגן שאינו מגיע מאירופה). יון חשב שחייבת להיות דרך לעקוף את ההגנה הזו, והוא אכן מצא – ואף דאג לפרסמה באתר מיוחד שהקים.

אבל אז התגלתה בעיה נוספת. מאחר שההצפנה על הדיסקים מונעת העתקת סרטי DVD למחשב, יון לא יכל לטייל מבלי לקחת עמו את התקליטורים עצמם. בספטמבר 1999 הוא ושני חברים אנונימיים שלו החליטו לפתור את הבעיה. הם קראו לעצמם MoRE, "אדוני ההנדסה ההפוכה" - שיטת האקינג באמצעות ניתוח העקרונות והמבנה של מוצר מסוים.

אחד מחברי הקבוצה, מתכנת גרמני, הבין כיצד לעקוף את ההצפנה, שנקראה CSS - Content Scrambling System. הרעיון היה פשוט: נגן הדי.וי.די. קורא את ההצפנה, ורק לאחר מכן מנגן את הסרט; עם DeCSS הנגן קורא את ההצפנה, ובמקום להתחיל לנגן הוא שומר את הקוד בקובץ.

ב-6 באוקטובר, 1999, לאחר שבחן את התוכנה על העותקים החוקיים שלו של "המטריקס" ו"האלמנט החמישי", שם אותה יון באתר ובקבוצות דיון שונות. הוא לא טרח לשמור על אנונימיות. משם התוכנה החלה להתפשט במהירות, ועד ה-4 בנובמבר היא הצליחה גם לזכות גם בתשומת לב תקשורתית.

כצפוי, החל בלאגן. האולפנים הגדולים בארצות הברית פצחו בסדרת ניסיונות נואשים למנוע את הפצת התוכנה. בין היתר הם ביקשו מיון להוריד את הקישור לתוכנה מהאתר שלו. יון עשה זאת. שבוע אחר כך, לאחר שאביו התייעץ עם עו"ד והשתכנע שהתוכנה חוקית, שוב העלה יון את הקישור לאתר. ב-28 בדצמבר הגיש ה-DVD CA, קואליציה של חברות סרטים והיי-טק תבעו 71 אנשים ואתרים שהפיצו את התוכנה.

ב-24 בינואר 2000 הגיעה המשטרה לביתו של יון, ולקחה אותו לחקירה. "ידענו שהם כנראה יחפשו אותי", אמר יון בראיון למחרת החקירה, "אבל כאשר הרשויות הנורבגיות ביקרו אצלי אתמול עם צו חיפוש, לא ציפיתי להם, בגלל שזה היה כחודשיים או שלושה מאז שהנושא הופיע לראשונה בתקשורת, ו – ובכן - בשבילי זה די הרבה זמן".

מלחמה על חופש הביטוי ברשת

אך בינתיים, פרשת ה-DeCSS הפכה ליותר מסיפור על האקרים; היא הפכה למלחמה על חופש הביטוי ברשת. בינואר 2000, הגישו האולפנים תביעה בניו יורק נגד אריק קורליי, המו"ל של מגזין ההאקרים 2600, בדרישה להוריד את התוכנה מהאתר של המגזין. לאחר השימוע, אישר בית המשפט את הבקשה באופן זמני. בסוף הדיון, ניסו התובעים גם להשיג איסור על קישור לאתרים אחרים ששמו את התוכנה. הפעם בית המשפט סירב. הבקשות הללו התבססו על חוק ה-DMCA, חוק זכויות היוצרים הדיגיטלי, שאוסר על יצירה או הפצה של טכנולוגיה שמאפשרת לעקוף זכויות יוצרים.

2600 הוריד את התוכנה מהאתר, אבל המשיך לקשר לאתרים אחרים ששמו את התוכנה. עד יולי 2000, היו באתר כמעט 500 קישורים כאלה. בנוסף, הנתבעים הגישו תביעה משלהם, בטענה שחוק ה-DMCA אינו חוקתי. לאחר שלושה ימי משפט, ב-17 באוגוסט 2000, החליט השופט לואיס קפלן שה-DMCA חוקתי למהדרין. התוצאה: בלאגן.

"אם אפשר לאסור על קוד תחת ה-DMCA, כמו שטען השופט קפלן בפסיקה המוקדמת, אבל לא ניתן לאסור על תיאור מילולי של אותו אלגוריתם, אז איפה צריך לעבור הגבול?" שאל פרופסור דיוויד טורטצקי. טורטצקי הקים אתר, ובו גלריה של כל הדרכים השונות שבהן פורסם הקוד, מתרשימי זרימה ועד לשירי ההייקו וחולצות הטי-שירט. הגלריה, לדבריו, נועדה "להצביע על האבסורדיות שבעמדתו של השופט קפלן, לפיה קוד המקור נבדל מצורות אחרות של ביטוי כתוב".

מפריצת ה-DVD לעקיפת ההגנות של אפל

ובעוד עולם הגיקים נאבק על חופש הביטוי, יון היה צריך להיאבק על זכותו להישאר חופשי. ב-2002 נפתח בנורבגיה משפטו של יון, לאחר שהוגשה תלונה נגדו על ידי ה-DVD CA וה-MPAA, התאחדות ארגון הגג של תעשיית הסרטים האמריקאית. במקרה של הרשעה, היה על יון לעמוד מול שנתיים מאסר או קנס כספי גדול. אבל זה מעולם לא הגיע לידי כך.

במשפטו הוא טען כי הוא ניסה לפתח נגן סרטי DVD למערכת ההפעלה לינוקס, ולא התכוון שישתמשו ב-DeCSS כדי לפרוץ את הגנת הסרטים. כמו כן, יון הדגיש שהוא רק פיתח את ממשק המשתמש הגראפי של התוכנה, והמתכנת הגרמני הוא זה שפיתח את השיטה לעקוף את הצופן. ההגנה טענה עוד שיון מעולם לא עשה שימוש בעותק לא חוקי של DVD, וכי תחת החוק הנורבגי מותר לעשות עותקים לשימוש אישי מ-DVD שנרכש כהלכה.

אבל זה לא היה באמת כל הסיפור. כאשר נשאל מאוחר יותר, בראיון ב-slyck, מה היתה המוטיבציה שלו לפרוץ את הצפנת ה-DVD, אמר יון שהוא רק רצה לצפות בסרטים בתנאים שלו. "אני לא אוהב שמכריחים אותי להשתמש במערכת הפעלה מסוימת או בנגן מסוים כדי לראות סרטים ולהאזין למוזיקה. אני גם לא אוהב כשמכריחים אותי לצפות בפרסומות. כאשר אתה מנסה לדלג על הפרסומות ונגן ה-DVD שלך אומר לך ש'פעולה זו אינה מותרת'.."

ב-1999, כשהיה בן 16, יון כבר פרש מבית הספר. אמנם בראיון לפוסט-גאזט הוא טען שהסיבה לעזיבתו היתה כי "בית הספר לא היה מאתגר בכלל", רבים אחרים הניחו שהתביעה שהוגשה נגדו פשוט כילתה חלק ניכר מזמנו. גם לאחר שב-7 בינואר 2003 הכריז בית המשפט שיוהנסן זכאי, המשטרה ערערה וכמה ימים לאחר מכן. ב-2 בדצמבר 2003 נפתח המשפט השני, וגם הוא הסתיים בזיכוי מוחלט. הפעם המשטרה הודיעה שלא תערער על ההחלטה.

אבל יון לא היה עסוק רק בהגנה על עצמו. מאז שחרור DeCSS הוא הפך לקוץ הרשמי בתחת של תעשיית הסרטים והמוזיקה. עיקר קצפו יצא על אפל. הוא בילה יותר מ-80 שעות בניתוח iTunes, כדי להבין כיצד לעקוף את ההגבלות הדיגיטליות על השירים. לטענתו, ההגנות של אפל גרועות מאלו של ה-DVD, משום שאפל שומרת על הזכות לשנות את תנאי השימוש גם לאחר שהשיר נרכש.

הוא הוציא סדרה של תוכנות שעוקפות את ההגנות של QuickTime ו-iTunes, והיה אחד האחראים לפריצת ה-FairPlay, הגנת ה-DRM של אפל. באחד המקרים, למשל, הוא הוציא את PyMusique, תוכנה שמאפשרת לצרכנים להוריד מחנות המוזיקה של iTunes קבצים ללא הגנת DRM. ב-22 במרץ אפל שחררה עדכון שחסם את השימוש בתוכנה, אבל עוד באותו יום יצא עדכון לתוכנה שעקף את העדכון של אפל.

והוא המשיך. ב-2006 הוא הצטרף לחברה בשם Double Twist Ventures, ובאוקטובר של אותה השנה הם הכריזו שהם עקפו את FairPlay, הגנת ה-DRM של אפל ל-iTunes, כדי לאפשר הפעלה של מוזיקה וסרטים ב-iPod גם מחברות מדיה של חתמו על חוזה הפצה עם אפל. הוא לא נשאר בחברה זמן רב מדי, וב-2007 חזר לנורבגיה. קצת אחר כך, ביולי אותה השנה, הוא הצליח לאפשר למשתמשים ב-iPhone להפעיל אותו כ-iPod עם חיבור אינטרנט אלחוטי, ללא צורך בהפעלה של AT&T.

לאחר שנשאל עד מתי הוא הולך להמשיך במאבקו נגד ה-DRM, ענה יון בפשטות שהוא "מסור". "עם זאת, אני עושה זאת בזמני הפנוי ולא מרוויח מזה כסף, כך שאני לא הולך לעזוב כל דבר אחר שאני עושה בכל פעם שאפל משנה את הפרוטוקול או הפורמטים שלה; אבל בסוף אני אגיע לזה".