במת כלכליסט: שבויי ה־1.7%

בשבוע שעבר התנהל בממשלה קרב גדול על קיצוץ קטן של 750 מיליון שקל. אחרי דיונים ארוכים הסתיים הקרב בפשרה: רק מחצית מהסכום שביקש האוצר לקצץ קוצצה, כשהיתרה באה מהפשרת הרזרבה התקציבית. מרוב להט לא שמו לב המדווחים והפרשנים שמדובר בסכום פעוט מתקציב ההוצאה של המדינה (232.6 מיליארד שקל), כמעט שגיאת חישוב. ברור גם שהרזרבה יכלה לספוג את כל הקיצוץ. אם כך, למה התעקש האוצר ולמה היתה מהומה במשלה? לצד כל זה למדנו מדיווחי האוצר, כי מתחילת השנה נרשם עודף תקציבי של 2 מיליארד שקל, לעומת גירעון מתוכנן לשנה כולה בסכום של 11 מיליארד שקל. מדוע בכלל צריך לקצץ בהוצאה? משום שאחרת תהיה חריגה בתקציב. אבל רגע, הדרישה היסודית מתקציב אינה שיהיה איזון בין הכנסות והוצאות? לא, אומרים באוצר. לגרסתם, התקציב אינו צריך לגדול לפי קצב גידול ההכנסות, אלא לפי קצב הגידול האוכלוסייה, כלומר ב־1.7%. לכן, גם אם יש כסף לא כדאי להשתמש בו אם החשבון יעלה על 1.7%.

אוצר בלי שקיפות

מבולבלים? ברוכים הבאים למועדון מבולבלי כלל ה־1.7%. במועדון זה חברים לא מעט עיתונאי כלכלה, חברי כנסת ופקידים בכירים במשרדי ממשלה. כלל זה מצליח לבלבל את כל מי שעוסק בנושא ולכן נותן יתרון לאוצר. ידע הוא כוח, ובאוצר מבינים זאת היטב. בניגוד לעקרונות המוצהרים, קשה לומר שבאוצר עמלים על יצירת מערכת שקופה. (נסו למצוא בספר התקציב את המידע המופיע כאן - משימה בלתי אפשרית.)

כלל ה־1.7% קובע שלא ניתן להגדיל את ההוצאה בתקציב הממשלה ב־2008 ביותר משיעור זה ביחס להיקף ההוצאה בתקציב ב־2007. לאחר שעשו את החשבון, כולל תוספות חד־פעמיות לכיסוי מלחמת לבנון וההתנתקות, הגיעו לסכום כולל של 232.6 מיליארד שקל. מכאן ואילך מדובר במספר שקבוע בבטון: לא חשוב כמה הכנסות יש לממשלה השנה, ההוצאות שלה נתונות. מצב דומה יקרה ב־2009: לפי הכלל הידוע, ההוצאות יכולות לגדול רק בכ־4 מיליארד שקל, שהם כ־1.7% מהתקציב (הפרטים המדויקים מעט יותר מורכבים).

מבוא לדבר האמיתי

מנין הגיע המספר 1.7%? כאמור, זהו קצב גידול האוכלוסייה. כלל זה נובע מהאידיאולוגיה האוצרית, המתנגדת בתוקף לממשלה רחבה. אבל מכיוון שרמת החיים בארץ (התוצר לנפש) עולה, משמעות השארת ההוצאה הממשלתית על שיעורה הנוכחי היא, באופן יחסי, הורדתה. כדי להשלים את התמונה נבהיר שהכנסות המדינה ממסים גדלות קצת יותר מצמיחת התוצר, לכן אין לממשלה בעיה לממן תקציב גבוה יותר. ובכל זאת, למה דווקא עכשיו ניטש הקרב על הסכום המגוחך של שלושת רבעי מיליארד שקל? (במונחי משק בית ממוצע שהכנסתו היא עשרת אלפים שקל מדובר לכל היותר בדיון על 30 שקל - כרטיס לסרט), מפני שזוהי חזרה כללית למלחמה האמיתית, זו שתפרוץ על רקע תקציב 2009. בתקציב השנה הבאה חסרים לא פחות מ־9 מיליארד שקל, שמקורם בהתחייבויות קודמות של הממשלה לנושאים כרכבת, חינוך וכו'. ושוב, המחסור במקורות נובע כולו מכלל ה־1.7% ולא ממחסור בהכנסות ממסים. זהו מחזה מתיאטרון האבסורד.

הגיע הזמן להחליף כלל זה, שהוא מתכון להרס המגזר הציבורי, בכלל שמתאים לצמיחת המשק. הכלל הנכון צריך להיות לפי הצמיחה ארוכת הטווח של המשק - כ־4% לשנה, עם שולי ביטחון. לפי כלל כזה יצמח המגזר הציבורי עם כל המשק ויהיו די מקורות כדי להביא את הממשלה לרמה של המאה ה־21. פרופ' משה יוסטמן ואני הראינו שמסלול כזה מתיישב גם עם ביסוס היציבות הפיננסית, כי הוא מאפשר הורדת היחס בין החוב הממשלתי לתוצר. ונסיים באזהרה חשובה: העיתוי המדויק של שינוי הכלל מחייב זהירות. המערכת הפוליטית עלולה להסיק בטעות שהסכרים נפרצו, והתוצאה תהיה כאוס תקציבי וחזרה לאינפלציה.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוני' בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל