גיק בשבוע: וניבר בוש

מכונה גדולה יושבת על שולחן כתיבה. היא בנויה ממספר צגי מחשב, מקלדת, מנופים ודוושות. מתחת לשולחן עצמו יש מערכת שלמה שנועדה לאחסן מיקרופילם, מבנה גמלוני של גלגלים, חוטי חשמל ואלוהים יודע מה עוד. ב-1945 איש לא ידע עדיין כיצד לבנות את המערכת הזו, וגם כיום, למען האמת, היא נותרה חזון שטרם הוגשם. אבל אנשים ניסו, ומנסיונותיהם התפתח האטום הבסיסי של האינטרנט – הלינק. למכונה הזו קראו Memex, והגה אותה וניבר בוש, נביא עידן המידע.

פצצות וחייזרים

בוש חי בטרם היות הגיק, ומרבית עבודתו היתה שונה מהותית מזו של ילדי הפלא המשומנים של עמק הסיליקון. אבל בוש הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על החברה המודרנית כפי שאנו תופסים אותה כיום. הוא אחראי ישירות לקשרים ההדוקים בין הממסד הפוליטי והצבאי למחקר המדעי בארה"ב, והוא פיקח, בין היתר, על פרויקט מנהטן, שבמסגרתו נבנתה הפצצה האטומית הראשונה; עבודתו הובילה להקמת הקרן הלאומית האמריקנית למדעים והסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים (ARPA), הסוכנות שבה נוצרה רשת המחשבים הראשונה; הוא מראשוני האנשים שהגו את המחשב האישי ואת רשתות התקשורת; ודמותו נמצאת בכל קונספירציה אמריקנית בשנות הארבעים והחמישים, כולל, כמובן, מחקר על חייזרים.

הוא נולד ב-11 במרץ, 1890, וגדל בצ'לסי של מעמד הפועלים, בדיוק מחוץ לבוסטון, מסצ'וסטס. למרות שהיה ילד חולני, הוא לא נמנע מלהיכנס לקרבות עם ילדים אחרים. "כל אבותי הקודמים היו אדמירלים, והיתה להם דרך משלהם לנהל דברים", אמר פעם בניסיון להסביר את מרדנותו האינסטינקטיבית.

הוא למד הנדסת אלקטרוניקה בטופטס קולג' – שם גם הכיר את אשתו לעתיד, פיבי - וסיים ב-1913. לאחר שנתיים שבהן עבד בעיקר כמורה למתמטיקה, הוא החליט לחזור ללמוד. הוא עבר ל-MIT, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, שם עשה דוקטורט בהנדסת אלקטרוניקה בפחות משנה.

מגעו הראשון עם השררה והכוח היה ב-1917, כאשר הציע לבנות לצי מכשיר שיצור שדה מגנטי לזיהוי צוללות. המכשיר עבד, אבל הצי לא השתמש בו נכון, והוא לא הראה יעילות בקרב. מהנדס טוב, הבין בוש, צריך להיות גם פוליטיקאי.

ב-1922 הוא הקים יחד עם חברו לחדר מהקולג', לורנס ק. מרשל, חברה לשיווק מכשיר בשם S-tube, ששיפר את הקליטה של גלי רדיו. ההרפתקה הזו עשתה אותו עשיר. Raytueon, החברה שהקים, נסחרת היום באנסד"ק בשווי של 25 מיליארד דולר, ונחשבת לאחת מספקיות הטכנולוגיה הגדולות ביותר של משרד ההגנה האמריקני.

מ-1927 ועד 1931 הוא עבד על פרויקט אחר – מנתח דיפרנציאלי – מעין מחשב אנלוגי ענק שיכול היה לפתור משוואות דיפרנציאליות עם 18 משתנים בלתי תלויים. המפלצת הזו, שתפסה חדר שלם, יכלה לחשב מסלולי פצצות ולדמות רשתות כוח אלקטרוניות.

המחשבים באותם ימים היו מתקנים עצומים ומגושמים, נטולי ממשק למעשה, שידעו רק לקבל ולהחזיר מספרים. בוש רצה משהו אחר, אם כי הוא לא ידע עדיין מה בדיוק. כחובב צילום, מיקרופילם ריתק אותו. הוא הציע לבנות עבור ה-FBI מכונה בשם Rapid Selector שתוכל לעבור על 1,000 טביעות אצבעות בדקה. ה-FBI אמנם דחה את ההצעה, אבל בשנות השלושים המאוחרות בוש כבר פיקח על בנייתן של ארבע מכונות כאלה. המכונות סבלו מעודף בעיות טכניות, שקשה היה לפתור בטכנולוגיה של אותם ימים. אבל הניסיונות המקודמים הללו הנביטו בו רעיון חדש, חזון שהוא יפרסם רק עשור אחר כך.

אמן בניווט מסביב למכשולים

ב-1939, לאחר כמה שנים כסגן נשיא MIT, הוא קיבל את תפקיד נשיא מכון קרנגי בוושינגטון. התפקיד הזה כלל יותר מיוקרה, הוא אפשר לבוש לבחור לאילו מחקרים להעביר תקציבים פדרליים והפך אותו ליועץ הלא-רשמי לממשלה בנושאים מדעיים. באותה שנה הוא גילה את כישוריו הפוליטיים. הוא פנה לנשיא רוזוולט, והציע סוכנות חדשה, הוועדה הלאומית למחקר הגנתי (NDRC). הוועדה נועדה לתאם בין הממשל, הצבא והממסד המדעי, כדי לעודד מחקר ופיתוח של טכנולוגיות צבאיות בזמן המלחמה. בוש הגיע לרוזוולט כשהוא נושא את טיוטת ההצעה בדף מודפס אחד, ורוזוולט אישר את הקמת הסוכנות בתום עשר דקות פגישה.

בוש נעשה ראש הוועדה, עוד לפני שהיא הפכה למוסד רשמי. הוא מינה כמה מדענים מובילים לתפקידים שונים, ונתן להם לפעול כרצונם, כשהוא מתווה את המדיניות הכללית. שיתוף הפעולה הזה הוכיח את עצמו. ה-NDRC, שב-1941 הוכנסה תחת כנפי המשרד למחקר והתקדמות מדעית (OSRD) ניהלה בשלב מסוים כשני שליש מהמדענים האמריקנים, ופיתחה כ-200 כלי נשק ומכונות מלחמה, ובהם סונאר, רדאר משוכלל יותר וכלי רכב אמפיביים. זה גם המשרד שפיקח על פרויקט מנהטן. מגזין Colliers, שערך עליו כתבת פרופיל אז, כינה אותו "האיש שינצח או יפסיד את המלחמה".

בוש הפך במהרה ליועץ המדעי הרשמי של הנשיא. הוא תדרך את טרומן על האספקטים המדעיים של הפצצה האטומית, והמליץ להשתמש בה נגד יפן בהזדמנות הראשונה. לא כולם אהבו זאת. בקונגרס חשו שבוש משיג הרבה יותר מדי כוח, ובוש לא טרח להכחיש. הוא סלד מבירוקרטיה, אבן היסוד העגומה של כל מנהל תקין. בוושינגטון זו היתה דרך גרועה מאוד להתחבב, ומאוחר יותר נטיה זו העכירה את יחסיו עם טרומן. לאחר מותו ב-1974, פרסם הניו-יורק טיימס הספד בעמוד הראשון, שם נטען כי הוא היה "אמן בניווט מסביב למכשולים, בין אם הם טכניים, פוליטיים או גנרלים ואדמירלים עקשנים".

עם תום המלחמה, בוש ייבש את המשרד בתקווה שהממשלה תקים גוף חדש, צבאי פחות. ביולי 1945 הוא כתב דו"ח לנשיא טרומן בשם "מדע, האופק הנצחי". מחקר בסיסי, נטען בדו"ח, הוא "מורה הדרך להתקדמות טכנולוגית". "מוצרים חדשים ותהליכי יצור חדשים לא מופיעים בבשלותם. הם מבוססים על עקרונות ורעיונות חדשים, שבתורם מפותחים באיטיות מכאיבה במחקר שנערך במחוזות הטהורים ביותר של המדע".

הדו"ח המליץ על הקמת סוכנות שתתאם בין הממשלה, התעשייה והממסד המדעי. הקרן הלאומית למדעים, ה-NSF, נולדה בעקבות הדו"ח הזה, ובוש אף עמד בראשה למשך זמן קצר. הוא פרש מתפקידים ציבוריים ב-1955, ומ-1957 ועד 1962 עמד בראש ענקית התרופות Merck & Co.

"ספרייתנו מלאות עד להתפקע"

מיסוד הקשרים בין הממשל למדע הוא ללא ספק אחד מתרומותיו החשובות של בוש לעיצוב החברה המודרנית. הוא האיש שאחראי למענקי המחקר הנדיבים שמספק הצבא, ועבודתו אפשרה את הקמתה של ARPA, הסוכנות שממנה תצא לימים הרשת. אולם ככל הנראה בוש ייזכר בזכות ה-Memex, המכונה אותה מעולם לא בנה.

ב-1945 הוא פרסם מאמר בשם "כפי שאנו עשויים לחשוב", שמתאר מכונה לאחסון ואחזור מיקרופילם היושבת על שולחן כתיבה גדול. המכונה הדמיונית, שבוש כינה Memex,  אפשרה לכל משתמש ליצור קישורים – "נתיבים אסוציאטיביים", כפי שהוא כינה זאת – בין פריטי מידע שונים. המכונה נועדה להיאבק בעומס המידע. ביום השנה העשירי לצאת המאמר הוא כתב: "ספרייתנו מלאות עד להתפקע, והן גדלות אקספוננציאלית, אולם בשטחי המידע הרחבים והגדלים לעד אנו עדיין צדים פיסות ידע בשיטות עתיקות".

"הנתיבים האסוציאטיביים" נועדו להיות המזור למחלה; הם חיקו את הדרך שבה המוח מקשר בין פרטים וזיכרונות. המדע לא יכול עוד להרשות לעצמו מערכת קטגוריות ענפה, שיש צורך בתואר כדי לשלוט בה, כאמצעי לאחזור מידע. במקום זאת, בוש הציע קשרים אישיים בין מאמרים שכל אחד יוכל ליצור ולהעביר הלאה.

במאמר הוא מביא דוגמא מעניינת. "בעל ה-Memex, נניח, מעוניין במקור התכונות של הקשת (...) יש לו עשרות ספרים ומאמרים בנושא ב-Memex. בתחילה הוא עובר דרך אנציקלופדיה, מוצא מאמר מעניין אך שטחי, ומשאיר אותו על המסך. לאחר מכן הוא מוצא אייטם חשוב אחר, וקושר בין השניים. כך הוא ממשיך, בונה שביל של מקורות רבים". הדוגמא הזו אינה מקרית. בוש היה קשת חובב, ואף ניסה לפתח קשת ארוכה חזקה במיוחד לשימוש כנגד הנאצים.

במובן מסוים, הוא טען, ה-Memex מבטיח חיי נצח. אם אדם הוא אוסף זכרונותיו, הרי שעתה הוא יוכל להעביר אותם לבנו, שבתורו יעדן אותם וימסור אותם הלאה. במובן הזה, ה-Memex היה גם אבי המחשב האישי – מכונה לאחסון ושחזור מידע, שניתן לעצב כרצונך. בעידן שבו ציפו מאנשים להתאים עצמם לדרישות המחשב, בוש הגה ממשק משתמש ניתן לתכנות. ה-Memex, כאמור, מעולם לא נבנתה. אך האידיאל שלה חי עדיין, והוביל אנשים כטד נלסון ודאגלס אנגלברט ליצור את הדור החדש של המחשבים.

"הרבה ממה שבוש חזה אפשרי כיום," הכריז נלסון בוועידה על מחשוב אינטראקטיבי ב-1972. "ה-Memex כאן. הנתיבים שהוא דיבר עליהם - מוכללים בצורה נאותה, ועתה מכונים הייפרטקסטים - יכולים וצריכים להפוך לעיקרון העתידי של הוצאה לאור". נלסון הפך את ההייפרטקסט, הלינק, לאבן הפינה של הרשת, כשה-Memex הוא מקור ההשראה העיקרי שלו. קסנדו, הפרויקט המגלומני של נלסון, נכשל לבסוף, אך זה סיפור שיסופר בפעם אחרת.

חלק מזן אמריקאי ייחודי

ב-1974 לקה בוש בשבץ, ומת לאחר זמן מה מדלקת ריאות. הניו-יורק טיימס, כאמור, הספיד אותו בדף הראשי, ואחד מיועציו המדעיים של קנדי, ג'רום ווייזנר, הכריז אז ש"לאף אדם לא היתה השפעה גדולה יותר על מדע וטכנולוגיה מווניבר בוש, ויתכן כי המאה העשרים טרם הולידה אדם שווה ערך לו".

הביוגרף שלו, ג'. זכרי, הגדיר אותו כ"חלק מזן אמריקאי ייחודי של הוגי ניתן-לעשות-זאת, קו שהחל עם בן פרקלין ומקשר בין אלי וויטני, תומס אדיסון, האחים וורייט, סטיב ווזניאק ואפילו ביל גייטס". עם זאת, טוען זכרי כי ככל שלמד אודותיו יותר, כך גילה שבוש מזכיר בעיקר דמות בדיונית – איש-הסרטן מ-X Files.

קצרים

• למרות זכויותיו הרבות בקידום המדע, וניבר בוש הפך לכינוי גנאי לנבואות זעם שלא מתגשמות. הוא לא האמין במחשוב דיגיטלי, טען שלא ניתן יהיה ליצור פצצת אטום קטנה מספיק כדי להניח על ראש טיל וחזה "מוחות אלקטרוניים" בגודל האמפייר סטייט בילדינג, שמקוררים באמצעות מבנה בגודל מפלי הניאגרה.

• לאחר המלחמה, המליץ בוש לטרומן לחלוק עם הרוסים את הידע על פצצת האטום. הוא האמין שהרוסים יגיעו למידע הזה בין כה וכה, ושיתוף פעולה עמם יוביל לקשרים טובים יותר בין המדינות, ויאפשר למדענים אמריקנים לעסוק בתחום האטום מבלי להידרש לאישורים ביטחוניים.

• ב-1980 יסדה הוועדה הלאומית למדעים את פרס וניבר בוש. הפרס ניתן לאנשים שתרומתם הציבורית במדעים וטכנולוגיה "תרמה במידה ניכרת לרווחת המין האנושי והאומה".

• מסמכים של ממשלת קנדה - כנראה מזויפים - משנות החמישים רומזים שבוש היה מעורב בקבוצה סודית לחקר עב"מים.

• אחד מהדוקטורנטים שלו ב-MIT היה פרדריק טרמן, שהשפיע רבות על יצירת עמק הסיליקון. טרמן נאלץ לשמוע את בוש מטיף על כך שכלכלה אזורית תהיה תלויה באחד הימים בשילוב של הון סיכון, יזמות ואקדמיה.