במת כלכליסט: עסקאות אסורות והשוק החופשי

"מדוע יש עסקאות שאסור לעשות, אף שהצדדים מוכנים לעשותן מרצונם החופשי?" - זו היתה השאלה שהציג לקהל הכלכלן פרופ' אל רות' מאוניברסיטת הרווארד, במסגרת כנס שהתקיים השבוע ברומא. לכאורה, למה צריכה החברה להתערב בחופש הפרט? אם מישהו רוצה למכור את עצמו לעבד או שאשה מוכנה למכור את גופה, למה אנחנו צריכים להתערב? רות' מונה שלוש סיבות עיקריות לאיסור עסקאות כאלה: מניעת הפיכת האדם לחפץ; מניעת ניצול וכפייה של אנשים; והחשש מתוצאות המדרון החלקלק שעלול להיווצר מהתרת העסקאות.

מזנות ועד סחר באיברים

המסחר המתועב בנשים הוא דוגמה המשלבת את כל השלוש: להפיכת האדם לחפץ, לניצול וכפייה ולמדרון שבו מידרדרות זכויות האדם. דוגמה אחרת היא המסחר באיברים מן המת או מן החי, שאסור במערב, כולל בישראל. אנשי השוק החופשי בארצות הברית טוענים, לעומת זאת, שיש לאפשר מסחר בכליות, מפני שתור הממתינים להשתלה בארה"ב לבדה מונה כ-70 אלף חולים וגדל מדי שנה. כ-5,000 איש מתים בשנה בגלל המחסור בתורמים. אולם בניגוד לכבד, ללב או לריאה יש באופן פוטנציאלי עודף היצע של כליות, כי אפשר לחיות ללא שום בעיה עם כליה אחת.

אם כך, מדוע החוק אוסר את העסקה הזו של תרומה מאדם חי? כי לא כל עסקה הראויה מבחינה כלכלית ראויה מבחינה מוסרית, אפילו אם שני הצדדים מבצעים אותה מרצונם החופשי. הדברים נכונים בעיקר כשלאחד הצדדים יש הרבה יותר כוח. במקרה כזה החופש של הצד החלש אינו חופש אמיתי. כך למשל יקרה אם מסחר חופשי בין-אישי בכליות יגרום לעניים הבריאים למכור את כליותיהם לעשירים החולים. העניים ייהפכו לחפץ שהעשירים משתמשים בו.

אפילו אנשי השוק החופשי אינם מציעים מסחר בכליות בלי שום פיקוח, כי הם מבינים שהוא בעייתי ביותר. אם מותר למכור ולקנות כליות, כי אז לביל גייטס יש בפוטנציה מיליוני כליות ולמי שימכור לו יש רק כליה אחת. האי-שוויון הכלכלי הופך לאי-שוויון רפואי מהסוג החמור ביותר. לעומת זאת, במצב הקיים (ובהתעלם מהמסחר בכליות הפורח בעולם השלישי) ביל גייטס נמצא בשוויון עם כל אדם אחר. לכן ההצעה היא, שהמדינה תקנה את הכליות ותחלק אותן באותו האופן שהיא מחלקת את הכליות שמקורן בגופות - לפי סדרי עדיפויות רפואיים. לביל גייטס לא יהיו אז שום יתרונות על כל חולה אחר.

חזרה לסחר חליפין

האם יש אפשרויות נוספות לעודד תרומת כליות? הצעה אחת שעולה מדי פעם היא להטיל את מלוא עלות התרומה על התורמים. מדובר בהצעה צינית, שכן בפועל מרבית מהתורמים הם עניים שאינם מסוגלים לשאת בהוצאה. המציעים (ויקיריהם) הם עשירים מספיק ולכן לעולם לא ישתתפו בנטל החברתי הזה. אילו היו חשים סולידריות עם העניים ומזדהים אתם, לא היו מציעים את פתרון השוק. אני מוכן להמר שאילו המציעים היו חלק מאוכלוסיית התורמים הפוטנציאלים, ההצעה לתרומה מאנשים חיים לא היתה עולה כלל על סדר היום. פתאום היה מתברר שיש פתרונות אחרים.

אפשרות אחרת היא לשפר את מנגנון התרומה. חלק מהבעיה היא שגם אם אתה מוכן לתרום את הכליה שלך לבתך החולה, ייתכן שאין ביניכם התאמה הנדרשת להשתלה, למשל בסוג הדם. פרופ' רות' יזם סחר חליפין שכבר פועל בין התורמים והחולים: אם לאב א' יש כליה שמתאימה לבת של אב ב' ולאב ב' יש כליה המתאימה לבת א', אפשר לבצע השתלה באופן צולב. אם בורסת החליפין בכליות תעבוד כמו שצריך, כי אז כל מי שיש לו קרוב משפחה אוהב ובריא יוכל לעבור את ההשתלה הנחוצה לו.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל