זה לא הם, זה אנחנו

להוציא ישויות ישראליות הגורמות לי לתהות על הקביעה הזו, רוב האנשים בארץ אינטליגנטים. הם צורכים הרבה יותר שעות חדשות מתושבי כל ארץ אחרת. אין אצלנו, כמו ברוב המקומות האחרים, "כפריים" בורים. אצלנו הם מלח הארץ. אחוז האנאלפביתיות פה קטן בהרבה ממדינות מהן אנחנו מעתיקים את הפרסומות השנונות. אלו שעושות לנו, הקופירייטרים, כאב בטן.

פחות ילדות בנות 13 נכנסות להריון. פחות אחוזים מהאוכלוסייה תולים במטבח שלהם צלחות עם תמונות של אריק שרון, יותר אנשים מתנגדים למלחמה, יותר אנשים היו בחו"ל, יותר יודעים מה קורה בחוץ, כי אנחנו שונאים את מה שקורה אצלנו, פחות אחוזים הולכים לבית תפילה כל שבוע, יש פה יותר טכנולוגיה לאדם, ילדים מתגייסים בגיל 18 הינקותי, ודעתם נפקחת בשנייה, שומעים יותר שפות, פוגשים יותר סוגים של אנשים, יש פה יותר קילו שכל על פחות אנשים. אז למה אפילו בארץ, לא רואים מודעות עם סבטקסטים. עם הומור עצמי. עם שתי שורות טקסט.

כמו :To all those who didn't use durex

happy fathers day

אצלנו הדורקס הוא "קונדום שנשים אוהבות", או פרסום שמדבר בחרמנות של גיל 14.

הטקסט שיגיע ממשרד הפרסום הוא: הלקוח לא אהב, או סימונה מדימונה לא תבין את זה. (אם יש כזו, היא לא בדיוק מתלבטת בין פמפרס לטיטולים. היא מזמן גמרה לחתל, והילדים שלה הם חברים שלנו).

הסבטקסט העצוב בעיני עד מאוד הוא: לתקציבאי, לסופריוויזר, למנהל האשכול, לקריאטיב דירקטור, לקריאטיב פלנר, לאסטרטג, לבעל המשרד, לא היה היה חשק למכור את זה. זה בלי בוקים. בלי ניוזילנד. בלי רם ברוך. ואולי דורש פחות שואו בפרזנטציה ויותר עידון. אז זה אפילו לא הגיע ללקוח.

הכותבת היא מנהלת בית ספר לקופירייטינג ולמקצועות הקריאטיב ACC.

לקריאת טורי "הבריף" הקודמים לחצו כאן