סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: הקשר בין תפוח, אמנות וכסף

עץ הדעת

 

בשבוע שעבר חשפה אפל סדרה חדשה של מחשבי MacBook, שאמנם לא צוידו בתג מחיר אטרקטיבי, אבל התהדרו בעיצוב מלוטש המעורר את יצר הצרכנות בליבו של כל אדם בעל חוש ראיה. בגולמנות אופיינית, מיקרוסופט שוב הוכיחה שאין לה שמץ של מושג בשיווק, והפיצה מייל ובו קבעה שמחשבים מבוססי חלונות מציעים תמורה גבוהה יותר לעלות. עוד נרמז, כי מי שעובר מ-PC למק משלם "מס אפל" עבור "מערכת הפעלה ומחשב נוצצים". זה לא מס - זו תמורה.  

ולגופו של ענין - מספר כלי תקשורת ובלוגים התגייסו לבחון האם לקוחות אפל אכן משלמים "מס סטייל", חלקם באמצעות ניתוח מחיר המניה, אחרים בהשוואה לניידים מבוססי חלונות. התשובה החד משמעית היא: כן, בהחלט, אבל למי אכפת? אם המחיר בכל זאת מטריד אתכם, באמזון מציעים דגמי Macbook Pro ישנים במחיר מוזל. מאידך, יש מעצבים שסבורים שאם המחיר צמוד לזהב, העיצוב צריך להיות בהתאם.

כרגע נראה שאפילו ביקורת עניינית, כמו זו שנשמעת בעקבות ההחלטה להקריב את חיבור ה-FireWire 400המתוחכם לטובת USB 2.0 המיינסטרימי, לא תניא איש מרכישת נייד חדש מבית אפל. אחרי הכל, החברה עשתה זאת בעבר - הציבה סטנדרטים חדשים לתעשיה שמקפידה על תאימות לאחור על חשבון חדשנות - עם הפלופי ז"ל. למישהו הוא חסר?

ובכל זאת, באפל לא המתינו זמן רב, וימים מספר לאחר המתקפה הצולעת של רדמונד השיקו שתי פרסומות חדשות בסדרת "מק מול PC". יוסי גורביץ צודק באומרו כי אפל חוטאת בזחיחות, אבל גם זה צפוי. בכל אופן, המציאות הוכיחה שהוא טועה בהניחו כי הכרזות המלחמה השיווקיות של קופרטינו אכן יעלו לחברה ביוקר. קריספין, משרד הפרסום המוערך ששכרה מיקרוסופט הוכיח שאין בכוחו להתמודד עם הלקוח (ולראיה: ביטול הפרסומות בכיכובם של סיינפלד וגייטס), וכי הפרשנות שלו ליצירתיות מיתוגית היא חיקוי של המתחרים. שלא כמו בפוליטיקה, שם תעמולה שלילית דבקה במועמד שהפיץ אותה, אפל מוכיחה השכם והערב שבני אדם אכן לא מבצעים בחירות כלכליות בצורה מושכלת.

גרנט מקראקן דווקא משבח את המהלך השיווקי של ענקית התוכנה, ומנתח את המיתוג מחדש בעיניים של אנתרופולוג.

עסקי אוויר

הבלוגר אלן ווקסלבלט מ-Copyleft מתלבט מה דעתו בנוגע לפוסט של סת' גודין, בו טוען גורו השיווק שאמנות אינה אמורה לשמש לצרכי פרנסה, אלא להנאה בלבד. בעוד ווקסלבלט סבור שיש משהו בדברי גודין, הוא משוכנע שיש צורך לבחון מודלים עסקיים חדשים שיתאימו למי שמעוניין להתפרנס מתחביבו. קשה להאמין שגודין לא מודע לבולשיט המוחלט שהוא מנסה לקדם בטקסט שלו. נכון, הוא מגנה בעדינות את תעמולת ההגשמה העצמית המטופשת, שמניחה שרק באמצעות עבודה (קריירה, כמו שקוראים לזה) אפשר להיות מאושרים, אבל הוא הוכיח במו פיו שאפשר לעשות את מה שאתה אוהב ולהרוויח מזה כסף. קווין קלי, שהגה את תיאוריית "אלף המעריצים המושבעים", בוודאי עמל על פוסט תגובה.

שאלה נוספת שנותרה ללא מענה היא זו שמעלים בבלוג Words Words Words: האם אמנות היא מודל עיסקי מוצלח וכיצד אנשים יצירתיים יכולים להתפרנס מיצירתם? התשובה בפרויקט שעלה בבלוג בחלקים.

ובאותו עניין: פליקס סלמון ממגזין Portfolio מבהיר שאמנות טובה עשויה להתגלות גם כהשקעה משתלמת בעתיד, אבל זו לא הסיבה לרכוש פריט אמנותי שמוצא חן בעיניכם. אם יש לכם רק כסף בראש - לכו על זהב.

ואפרופו מודלים עסקיים, העיתונאי והבלוגר מארק אוונס מביע אי אמון בממתק הכלכלי של חברות אינטרנט רבות: ה-Freemium, מינוח שפירושו מתן שירותים בסיסיים בחינם וגביית דמי מנוי עבור שירותים מתקדמים (ע"ע 37Signals). לדבריו, הפגם העיקרי במודל הוא שמרבית האנשים כלל לא זקוקים ליכולות המתקדמות.

לא צריך משבר כלכלי פיקטיבי למחצה כדי להודות שכולנו אוהבים לחסוך כסף ולהראות לתאגידים שאין לנו צורך בהם. ובכל זאת, כריס אלברכט מהבלוג NewTeeVee מציע לחשוב פעמיים לפני שמבטלים את המנוי לכבלים/לווין, בעיקר אם אתם מכורים לטלוויזיה (ולמשדרי ספורט בשידור חי). עם זאת, החישוב שלו מבוסס על מחירים (ואתרי וידאו) אמריקאיים, כך שלצופים המקומיים כדאי בכל זאת לשלוף את המחשבון.

סקוט קירסנר, עיתונאי והאיש מאחורי הבלוג המצוין CinemaTech, הוציא ספר בשם Inventing the Movies, שמוקדש לאופן בו הוליווד (לא) מתמודדת עם השינויים שמציבה בפניה הטכנולוגיה. בראיון ל-NewTeeVee הוא מכריז כי Youtube יתברר בעתיד כבעל השפעה גדולה בהרבה מהטלוויזיה.

ואפרופו וידאו מקוון, בבלוג-האח, GigaOm, לא מאמינים ב-P2Pwords, פלטפורמת הפרסומות הטקסטואליות ברשתות חברתיות, שהושקה השבוע, ומונים חמש סיבות לכשלון הצפוי.

ובעניין אחר לגמרי, ב-Wired מאירים תופעת לוואי של פריחת ה-Netbooks: הניידים זעירים שכובשים את העולם הם חלומם הרטוב של ההאקרים. מסתבר שהמחיר הנמוך והמפרט המוכר הם משהו שחובבי DIY אלקטרוני לא יכולים לעמוד בו.

ומה עושים עם המחשבים הישנים או אלה שנפגמו במהלך השדרוג הביתי? בחלק מהמדינות נהוגים חוקים המחייבים מיחזור פסולת אלקטרונית (שחלקה מסוכנת) - תעשיה שבארה"ב מגלגלת כשלושה מיליארד דולר - אולם תחקיר של BusinessWeek חושף כי השילוב בין חוקים מעורפלים לבין אכיפה רופפת מסייעים לבעלי עסקים לחתוך פינות ולגרום יותר נזק מתועלת.

אבל לא הכל כסף. אם מתחשק לכם להיות פראיירים הצטרפו ליוזמה ההתנדבותית לתרגום ממשק פייסבוק לעברית. אם יש לכם קצת זמן פנוי וחוש לשפות, אולי מוטב להשקיע אותו במיזם התרגום של LongNow, שמזמין גולשים לתרגם כתוביות להרצאות וראיונות וידאו.

אל עצמי

אחרי אנדרו סאליבן, שתיעד את יחסו לבלוגים במגזין Atlantic (וזכה למחמאות מניק קאר), הגיע תורו של פול בוטין, כתב בבלוג הרכילות Valleywag, להתריס קמעה. בטור שפירסם ב-Wired, מציע בוטין להתמקד ב"אמצעי תקשורת" אחרים, כדוגמת טוויטר ופייסבוק, או פשוט להמיר את הביטוי הטקסטואלי בצילומי סטילס או וידאו. בקיצור, בלוגים זה כל כך 2004. בין אם היה זה הטקסט הנבוב משהו של בוטין או שמא מעמדו המקצועי, הוא לא הצליח לעצבן מספיק אנשים. ג'ק שופילד מהגרדיאן אמנם קרא והשתעשע, אבל לא ממש הואיל להגיב; ואילו מארק אוונס ממחזר את טענותיו של בוטין ומעדיף לא להתחייב על תשובה לשאלה שבכותרת הפוסט שלו: "האם הבלוגים, כפי שאנו מכירים אותם, מתו?".

בבלוגספירה המקומית עסוקים במלחמות זהות. הפעם המתלוננת היא שרית מהבלוג "הפרדוקס", שמאשימה אחד, עידן שולמן, שגזל את המוניטין המקוון שלה באמצעים נלוזים ולמטרות מפוקפקות. מאחר שהיא אינה הראשונה שנפגעה ממעשיו של שולמן הלז, סביר להניח שעוד נשמע עליו בעתיד.

אם טרם פתחתם בלוג, אבל אתם גולשים באינטרנט ממילא, הנה כמה סקרים שיסייעו לכם למקם עצמכם מבחינה חברתית: מכון Pew פירסם סקר על פיו מחצית מהמשפחות האמריקניות סבורות שהאינטרנט שיפרה את הקשר בין בני המשפחה (וצימצם את הזמן שבו הם תקועים באהבלות מול הטלוויזיה). חוקרים מאוניברסיטת דרום קליפורניה מצאו כי גברים קשורים למכרים המקוונים שלהם יותר מאשר נשים. ועוד הבדלים בין המינים מתגלים בסקר שפירסם ארגון Break Media, על פיו 69% מהגברים אינם יכולים לחיות בלי האינטרנט (לעומת 31% שאינם יכולים להתקיים בלי טלוויזיה). עוד מנתוני הסקר: 74% מהמשיבים ממין זכר מעדיפים סקס על פני גלישה.

בפינצטה

אחרי שניק קאר קבע כי גוגל מטפשת אותנו ומחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה הוכיח את הטענה ההפוכה, קאר עונה לאלו ששמחו לאידו באומרו כי המחקר רק מוכיח שמתקיימת פעילות מוחית; הוא לא מגלה דבר על טיבה ואיכותה. אם לא היינו כאלה רפי שכל בוודאי היינו עולים על זה לבד. ולמרות זאת, ג'ון באטל, חובב גוגל ידוע, עשה שיעורי בית עם בתו ונחרד לגלות שבבית הספר עושים הכל כדי להרחיק את הילדים ממכמניה המועילים של גוגל. לא רק מורים מפחדים מגוגל, גם עיתונאים; לפחות מסוג מסוים. צפו בסרטון הזה ותבינו למה.

ב-Technology Review נדרשים לעניין הדיוק של וויקיפדיה, ובניגוד לביקורת המוכרת לעייפה אודות התפיסה הדמוקרטית שעומדת בבסיס האנציקלופדיה החופשית, טוענים כי הבעיה הקריטית עם "האמת הוויקיפדית" נעוצה במדיניות ההעדפה של מקורות אחרים (בעיקר באנגלית, בעיקר כאלה הזמינים חינם ברשת), לעומת ידע אישי או תצפיות. קרי, מידע בערך כלשהו עשוי להיות רצוף שגיאות, ועדיין ייחשב אמין בעיני הבירוקרטים של האתר כל עוד הוא מגובה בציטוטים ממקורות אלה ואחרים.

פיטר ווייבראו, ראש Semel Institute for Neuroscience and Behavior באוניברסיטת קליפורניה, חושף: אנחנו לא בנויים לאושר, לפחות לא על פי הפרשנות האמריקנו-צרכנית שלו. לדבריו, התפיסה שעוד ועוד רכוש וסיפוקים מיידיים הם שיביאו לנו את האושר לקויה מבחינה ביולוגית. שלא כמונו, הוא לא מסתפק בפסימיות ומציע כמה אפשרויות לתיקון.

כל המימים המקוונים שהחמצתם, מסודרים בצורה נוחה לעיון.

דיוויד פוג מהניו יורק טיימס מציג את רשימת המילים הטכנולוגיות שהגייתן בקול תהפוך אתכם לפסולי חיתון. תופס גם בעברית.

סטיבן פריי, איש אשכולות וסקרן הגאדג'טים הטוב בתבל - פורש.