צילום: בועז אופנהיים
איזבל מקסוול: "במאה ה-21, אי אפשר לעבוד רק בשביל הכסף"
בתו של איל ההון היהודי, מקדמת יזמות חברתית בישראל ועובדת כיועצת לחברות הייטק וקלינטק. בראיון ל"כלכליסט" היא מספרת על הייעוץ למוחמד יונוס, מסבירה למה יש לה מזל ומדברת על היחס לכסף במשפחה: "אבי לא התכוון להשאיר לנו כסף, אבל לא ציפיתי שהוא ישאיר לנו חובות"
איזבל מקסוול מתבוננת במשבר הפיננסי בשוקי העולם ורואה בו הזדמנות להוכיח את חשיבות נושא האחריות החברתית. "במאה ה־21 אי אפשר לעבוד רק בשביל הכסף", היא אומרת, "ואת זה בדיוק הוכיח המשבר הנוכחי. בכל מקום בעולם, אם אנשים יכולים לתרום מכישוריהם למען הזולת, את התמורה הם יקבלו מאנשים אחרים. מבחינתי, לתאגידים אין כיום זכות לעמוד בצד ולומר - לנו לא אכפת".
מקסוול, בתו הרביעית מבין תשעת ילדיו של איל העיתונות היהודי בריטי רוברט מקסוול, היא דוגמה חיה לתהפוכות הגורל: היא נולדה לאב עני שצבר הון עצום במהלך חייו והפך מפליט שואה לבעל מעמד בקרב רוזנים ונסיכים. מקסוול האב מצא את מותו ב־1991, כשנפל בנסיבות מסתוריות מהיאכטה הפרטית שלו. לאחר מותו התגלה כי הותיר מאחוריו חובות עצומים שהביאו למכירת חיסול של כל נכסיו. מקסוול הבת ראתה את אביה נוסק לשמים ואחר כך מתרסק.
"העסקים שלו בהחלט היו שווים הרבה מאוד כסף והם התרסקו אחרי שהוא נפטר. גדלנו בבית יפה והיו לנו חופשות יפות, אבל למדתי בבית ספר ציבורי ולא הרגשנו שיש לנו הרבה כסף. גם כילדים לא קיבלנו הרבה כסף. אבי חינך אותנו שכל אדם צריך להרוויח את הכסף שלו בעצמו. בסופו של דבר, הוא ממילא לא התכוון להשאיר לנו כסף. אבל לא ציפיתי שהוא ישאיר לנו חובות".
פעילה בחברות רבות
מקסוול, 57, נולדה בצרפת, אך בשנים האחרונות חיה בארצות הברית ואף מחזיקה באזרחות אמריקאית. כיום היא עובדת כיועצת וחברת דירקטוריון בחברות הייטק וקלינטק, ומייעצת בעיקר בפיתוח עסקי של חברות ישראליות בעלות שווקים בארה"ב. "אני לא מונעת מכסף", היא אומרת, "מה שמניע אותי זו האפשרות ליצור כלי תקשורת חדשים בעולם".
את תרומתה לקהילה במסגרת עסקית החלה בחברת קומטאץ' הישראלית, המספקת שירותי דואר אלקטרוני. מקסוול הצטרפה אליה ב־1997, וכיום היא מכהנת בה כנשיאת כבוד. "ב־1999 רצינו לעשות משהו למען הקהילה, אפילו שהחברה לא היתה רווחית", היא מספרת. "החלטנו להשתמש במוצרים שלנו, ועזרנו למרכז פרס לשלום עם שירותי אימייל בעברית, באנגלית ובערבית". התקופה ההיא היתה שלהי פריחת ההייטק. "רצינו לעבור לגדה המערבית ולפעול שם באמצעות העסקת מקומיים, אבל אז הכל קרס".
פעילויותיה החברתיות של מקסוול רבות. היא מכהנת כיו"ר IVN)) Israel Venture Network’s, תוכנית המקדמת יזמות חברתית בישראל. היא גם יועצת בכירה לגרמין אמריקה, המפעל האמריקאי של בנק גרמין בבנגלדש, אשר נותן הלוואות לעוסקים זעירים כדי להוציאם ממעגל העוני. מקים הפרויקט, מוחמד יונוס, קיבל עבורו את פרס נובל לשלום ב־2006.
מקסוול סיפרה בגאווה כי הסניף האמריקאי של פרויקט גרמין, שהחל לפעול רק בשנה האחרונה, חילק עד כה 950 אלף דולר ל־370 לווים. ממוצע ההלוואות בארה"ב גדול באופן ניכר מאשר זה שבבנגלדש, ועומד על 500–2,000 דולר.
מקסוול פעילה בדירקטוריון הבינלאומי של מרכז פרס לשלום, ומכהנת גם בדירקטוריון של הידידים האמריקאים של מרכז מורשת רבין. היא באה לארץ בשבוע האחרון לרגל כנס של מרכז פרס לשלום, שחגג עשור לקיומו. הראיון עם מקסוול התקיים יום לאחר ביקור ברמאללה. "היה מעניין מאוד", היא אומרת. "לא הייתי שם שנתיים. טוב לראות שהאבטלה בעיר יורדת, שהכלכלה מתחזקת ושיש יותר ביטחון. התרשמתי מסלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני, שעמו נפגשנו. הוא משקיע בתשתיות ומאמין בפרויקטים קהילתיים. אני חושבת שהוא דוגמה לכך שאם כולם פשוט יתמקדו בעבודה הארורה שלהם וייקחו מנהיגות, הרבה דברים יוכלו להשתנות".
"אבא לא נפנף בכסף"
למקסוול יש אחות תאומה בשם פריסטין, ועוד חמישה אחים ואחיות. עוד שני אחים מתו במשך השנים. יש לה בן אחד, אלכסנדר דג'רסי, מבעלה הראשון דייל דג'רסי. את אביה היא מתארת כדמות כריזמטית ודומיננטית, איש עסקים יצירתי שעורר יראה באנשים. "כשהוא הגיע, הכל עצר. היה לו קול חזק. היה סדר בבית, אבל היה גם הרבה חופש. אני חושבת שכל הסיטואציות החברתיות שהיו בבית לימדו אותנו להסתדר".
אחד הדברים שמקסוול ירשה מאביה הוא האהבה לתקשורת, שדה פעילות שבו אביה נחשב לגאון. בשנות השבעים והשמונים עבדה מקסוול בטלוויזיה הבריטית כמפיקה בכירה, תקופה שבה לנשים לא היה קל להתקדם בתחום. "היו אז מעט מאוד נשים בטלוויזיה הבריטית ואיגודים שקיבעו את המצב הזה. לבשתי ג'ינס שמונה שנים, כי אי אפשר היה לגמור את היום בחצאית. זה היה מרגיז", היא נזכרת. בכל זאת, מקסוול החליטה שהיא רוצה להיות בימאית, יוזמה שנתקלה בהתנגדות: "מפיק שעבד איתי אמר לי - 'יש לי חדשות בשבילך. אף פעם לא היתה כאן בימאית אישה וגם לא תהיה', אז עזבתי".
ויתרת.
"לא ויתרתי. עזבתי, כי אני מבינה היטב מתי לא כדאי לי לבזבז את הזמן שלי ולהמשיך הלאה. הבנתי שהאנשים שם היו סגורים מבחינת התפיסה שלהם, ולא ראיתי את החלון שדרכו אני יכולתי להיכנס".
כאשר היא נשאלת על סגנון החיים של אביה, מקסוול נחלצת להגנתו. "נכון, היו לו מטוס וסירה, אבל הוא השתמש בהם לצרכיו. הוא לא נפנף בכסף שלו. הוא נהנה מהכסף אבל זה לא היה כדי שיראו כמה יש לו. אבא היה אמביציוזי. הבעיה החלה בשלב שקנה יותר מדי דברים בבת אחת. אם הוא היה זהיר יותר, היינו היום בסיפור אחר".
האובדן של אביה הפך אותה למחושלת יותר. "זה לא שאני לא שואלת את עצמי שאלות של 'מה אם', כמו מה היה קורה אם אבא לא היה מת", היא אומרת, "אבל אני כבר לא מופתעת. כשקורה משהו, אני יודעת שיש לזה סיבה. אני לא מבזבזת זמן על קיטורים ושאלות למה זה קרה כך ולא אחרת".
מה קיבלת מאביך?
"קיבלתי את מוסר העבודה שלו ואת הסקרנות. הוא העביר לי את המסר שכל האנשים שווים. הוא היה יכול להסתדר עם כל אחד, מלך או משרת. כאב הוא היה מבלה הרבה זמן בנסיעות ברחבי העולם, אבל כל פעם שראינו אותו זו היתה חוויה מרנינה. הוא היה גם גדול פיזית, והיתה לו נוכחות בלתי רגילה. אבי היה אדיב בצורה בלתי רגילה והוא דיבר תשע שפות. גם בי בוער הרצון לדעת כל שפה בכל מקום שאני מבקרת בו. אם יותר אנשים בישראל, למשל, היו מדברים ערבית, זה היה עוזר מאוד. בכלל, אני חושבת שרוב החולי בעולם נובע מחוסר תקשורת בין אנשים, מפחד ומבורות. רוב האנשים יכולים לדבר ולדבר. הפלט שלהם מצוין, הבעיה היא בקלט. לי היתה הדרכה במיומנויות חברתיות מאבי. בבית שלנו היו תמיד נשיאים, אסטרונאוטים, עיתונאים ואנשי עסקים ממדינות שונות. התפקיד שלנו היה לשבת איתם ולדבר".
"אין תיקונים מהירים"
מקסוול מספרת שהנתינה לחברה החלה אצלה עוד בבית. "אבא שלי תרם הרבה באופן אנונימי", היא אומרת. "תמיד הוא היה אדיב, וזה התפתח גם אצלי. עם זאת, אני חושבת שהמונח התנדבות זקוק לשדרוג רעיוני, כי לא נכון להסתכל על התנדבות כעל דבר שמזוהה עם חולשה".
שינוי גדול יכול לקרות, לדעתה, אם ייווצר חיבור בין עסקים ובין המגזר השלישי. "התאגידים מונעים מביצועים, ולכן יש להם חשיבות בעולם העמותות".
הפעילויות החברתיות שלך הן בעצם תהליכים ארוכי טווח שאת תוצאותיהם רואים, אם בכלל, רק לאחר זמן רב. זה לא מתסכל?
"אין באמת דבר כזה תיקון מהיר. זה לא חלק מהחיים. זה לא רע להיות חסר סבלנות, אבל מדובר כאן בשינויים חברתיים שאורכים זמן רב. זו סיסמה. צריכה להיות לך תוכנית. עם זאת, אני מאמינה בכוחו של יחיד לחולל שינוי".
את לא מתעייפת לפעמים?
"לפעמים. לא תמיד אני ישנה מספיק. אבל מצד שני אני מרגישה שבורכתי. יש לי מזל. אני בריאה, יש לי משפחה נהדרת, המון חברים. יש לי יכולת לגרום לדברים לקרות. זה נותן לי הנאה להמשיך. אין לי הזכות לעצור".
בזמן הפנוי המועט שלה היא אוהבת לצאת לטבע, לרכוב על אופניים, לקרוא ביוגרפיות ("הווארד יוז היה מעניין"). עכשיו היא קוראת ספר שעוסק בחירשות, כי אמה בת ה־88 מתחרשת באחרונה. "רציתי להבין יותר מה היא עוברת, והספרים נותנים לי תובנות".
אז מה עוד נשאר לך לעשות?
"הלוואי שהייתי יכולה לעשות יותר. אם יש לך כסף, יש לך השפעה, אתה מושך תשומת לב ויכול לשנות, כמו במקרה הפנטסטי של ביל גייטס. בינתיים, אני צריכה להתמקד יותר בפרנסה ולתרום לתהליך השלום".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה