צילום: י.ר מורד
תלויים באוויר - פרק אחרון: פירוק ופרידה
יש לי שאיפה גדולה לחזור לחיות. חיי יומיום רגילים, מונוטוניים, שיש בהם לפעמים ספר יפה, שיר של "אמריקה", ציור - אלה חיים שאני יודעת לחיות
"מה עשית לגורי?! ברצינות אני שואל, מה קרה שם בחדר הסגור?!", ששון התקשר אליי בהתרגשות ואני לא הבנתי למה. "הרגע נחת לי במחשב מייל ממנו שממליץ לתת לכם בונוס, ועוד איזה בונוס!", ששון המשיך.
"יש!!!", התפרצתי בהתרגשות לדבריו, יש! יש! יש!
ששון היה מנהל של פרויקט גדול שעבדנו בו בהצלחה רבה. ששון הוא גם היחיד שביקש מבעלי שיוריד אותו בגלישה מגג הבניינים שבנה, ביקש וגם מימש. כי הרבה ביקשו, אבל רק הוא גם עשה. הוא כמובן עשה את זה בשביל הבנות שעובדות איתו, שעמדו למטה בחצי גורן והתפוצצו מצחוק כשששון חיבק את הקיר בכל הכוח כאילו שהם חברים שלא נפגשו כבר שנים. ועדיין, הוא עמד במילה שלו.
"מה אתה כבר חושב שעשיתי לגורי שלא עשיתי לך?", הקנטתי את ששון. "לא עולה על דעתך שהוא החליט להמליץ על בונוס כי עבדנו טוב ומהר ולא בגלל העיניים של בעלי שישב לידי?"
"אני לא יודע", הוא ענה בחיוך, "אבל לקבל בונוס מגורי? בונוס שלא כתוב בחוזה? רק על סמך זה שביקשתם יפה? זה עוד לא קרה לי בענף, ואני מוריד בפניכם את הכובע".
"ואני בפניך", עניתי בשקט, "על שהמלצת עלינו למרות שזה לא כתוב בחוזה, ולכאורה הולך נגד החוקים למינהל עסקים שאנחנו מכירים. הצוות שלכם בפרויקט נותן לי תקווה שעוד יהיה טוב. ושלא כולם באים לדרוס אחד את השני כל הזמן". אבל אני לא רוצה להגזים, המשכתי ואמרתי לו, אני כבר מכירה אותך, אם נותנים לך יותר מדי מחמאות קורה משהו רע.
חלק מהבעייתיות של עסקים קטנים, כמו שאני רואה אותה, זה הצורך לעסוק בכל כך הרבה תחומים ולהתמחות בכולם. אצל הקונגלומרטים, ארגוני הענק שהמספרים שמצמידים להם בעיתונים הם בלתי נתפסים, אצלם יש מי שעוסק בצד המשפטי ומתמחה בו, יש מי שעוסק בביטוח ומתמחה בו, יש מי שיודע לבחור עובדים, יש מי שיודע לגבות כסף ויש מי שיודע לשים מסטיק בתפרים. בעסקים קטנים הבעלים צריך לגלם באישיותו את כל התכונות האלה יחד, ולהצליח בכולן. זה מאוד קשה. יש שמצליחים ויש שלא. אנחנו לא.
ענף הבניין הישראלי, כבר כתבתי בטור הראשון, הוא לא מה שחשבתם. מאחורי הקלישאה של קבלן שמן במכנסי גברדין נפולים שחושפים את החריץ בכל פעם שהוא מתכופף לבדוק למה הפאנל שהדביק הרצף מתנתק מהקיר, מסתתרים אנשים מכל הסוגים: דובונים עם חיוך מתוק ומצב רוח מוטרף, קשוחים בלי חיוך אבל עם לב רחב, מהנדסים עם אגו נפוח וחוסר הבנה בביצוע, מנהלים עם כבוד לביצוע ובלי היקפי עבודה, מנהלי עבודה עם היקפים אדירים שמרימים באוויר מגדלי מגורים אולטרה־יוקרתיים אבל לא רואים אותך ממטר. סינים חרוצים ונאמנים, ישראלים חרוצים ולא מחויבים, יבואנים שרמנטיים שתי טיפות ריצ'רד גיר, בקיצור, עולם ומלואו. זה העולם שאנחנו הכרנו ב־15 השנים האחרונות. ועכשיו אנחנו עוזבים אותו.
בקיץ 2005 היתה כאן התנתקות. היו שרצו בה, היו שלא. אבל ההתנתקות שלי התחילה כמה שנים קודם. אולי בעצם הרבה קודם. ההתנתקות שלי עמוקה יותר, קשה יותר וכואבת יותר מלעזוב את גוש קטיף. כך אני מרגישה. כן, ושיהיה ברור, אני האחרונה שמזלזלת בקושי לעזוב את גוש קטיף, יש לי מושג מה זה קשר לאדמה. חוויתי בחיי גיוסי כותנה בארבע בבוקר וקטיף תפוזים בחורף ולמדתי להסיע טרקטור עם מיכלים לאורך השורות. יש לי את השמחה הזאת בלב שבאה עם ריח רגבים חרושים ולחות של בוקר, כך שמי שאומר שקשה לו לעזוב את האדמה שלו, את השטחים שלו, שיש לו רגש למקום - אוטומטית אני מאמינה לו, מעומק הלב.
אבל ההתנתקות שלי, שהתחילה כמה שנים לפני קיץ 2005, היא התנתקות אחרת. היא התנתקות מהחברה, מהקבוצה, מהאנשים שהאמנתי שהם ואני יחד זה כוח. כי איזה טעם יש לחיים יחד אם כל אחד הוא אך ורק לעצמו. אז הקבוצה שלי לא רוצה אותי איתה, כך אני מרגישה. היא עושה עליי חרם. מי שלא גדל בקבוצה לא יבין כמה קשה יכולה להיות תחושת החרם של היחיד שננטש, היחיד הדחוי. החיים בקבוצה הם הרי מחייבים מאוד, צריך כל הזמן להסתובב ולהביט. לא להביט לצדדים, אלא להביט באחרים, ולדאוג להם. כי לכל־אחד־לכל־אחד־לכל־אחד בקבוצה יש תפקיד. תפקיד חשוב.
ואני, ואולי אנחנו, כבר די הרבה שנים שהקבוצה עושה עלינו חרם. אני לא חושבת שאני יכולה לתקן את מה שהתקלקל כאן, אז אני מאמצת את מה שנהיה מהקבוצה שלי ומפסיקה להביט על האחרים. גלגלתי את עיניי כלפי פנים. אני מסתכלת עכשיו רק על עצמי.
מוזר שאף אחד לא מתעניין בהתנתקות שלי. מוזר, וגם מאוד עצוב. כי אני יודעת שמחר אתקל באבן גדולה, כזו שלא ראיתי כי העיניים שלי מגולגלות עכשיו כלפי פנים, ואז אני אפול, ואיפגע.
יש לי שאיפה גדולה לחזור לחיות. בהרגשה שלי, מבחינת הדברים שמעניינים אותי, אני דועכת כבר כמה שנים. לאט לאט, בלי דרמות. כל פעם יש לי קצת פחות כוחות. זה עצוב לי, כי אני יודעת להיות מרוצה מהחיים. חיי יומיום רגילים, מונוטוניים, שיש בהם לפעמים ספר יפה, שיר של "אמריקה", ציור - אלה חיים שאני יודעת לחיות. אלה חיים שהיו לי, לפני שפחדתי משורת המינוס בבנק.
אני לא צריכה מטוסים פרטיים שייקחו אותי לאיים עלומים, וגם לא חדרי מלון מפוארים או מפגשים עם אנשי עסקים מפורסמים. הדברים האלה דווקא לא מעניינים אותי. אני רק רוצה את הפניות הנפשית לעזור לבן שלי בשיעורי בית, להסתכל על הבת שלי רוקדת, אולי להתאבל על קרוב שמת. זה הכול. וזה כל כך הרבה. המון זמן לא היה לי מזה. בלב אני מקווה שאנחנו פותחים דף חדש.
אבל היום אני לא רוצה שיתקרבו אליי. היום אני רוצה להיות לבד.
15 תגובות לכתיבת תגובה