כמה בלוגים העולם צריך?

במשך שנים דיברו על זה, וב־2008 זה סוף סוף קרה: הבחירות הראשונות לנשיאות שהתנהלו בצל האינטרנט. הוויכוחים העתיקים בשאלה אם הרשת מנמיכה את הסטנדרטים העיתונאיים איבדו את הרלבנטיות שלהם. עבור חלק גדול מהמצביעים - החלק הצעיר - הרשת נהפכה לספק המידע העיקרי.

ובזמן שמלטפי זקנם יכולים להמשיך ולנהל דיונים על איכות המידע, כמותו היא הראויה לציון. והיא מדכאת.

פעם, מזמן, בבחירות של 2004, איש לא התלונן על מחסור בחומר לקריאה או לצפייה ברשת. וזה היה לפני שיוטיוב, האפינגטון פוסט, טוויטר ופייסבוק נהפכו למשהו שמיליונים נזקקים לו מדי יום, ואף מדי שעה.

ב־2004, אתרי העיתונים עדיין היו שעתוק של מהדורת הנייר. בלי בלוגים, וידיאו וראיונות עם הכתבים שכתבו את הידיעה. ב־2004 עדיין היו, יש להעריך, יותר קוראי בלוגים מאשר כותבי בלוגים. נראה שזה כבר אינו המצב. ואפילו אם אפשר לדלג על רוב הבלוגים, ישנם אחד או שניים או 20 ששווה לבדוק פעם או פעמיים - או ארבע פעמים ביום, רק כדי לוודא שלא פספסת כלום.

ואז ישנם האתרים שיסננו עבורך מידע מכל שאר האתרים. חלקם משתמשים באלגוריתם ממוחשב לצורך הסינון, ואחרים מפתים את הקוראים לעשות את העבודה בעצמם. 63% מהגולשים שנהנו מהידיעה על הקניבליזם בפרברי פריז ממליצים על הידיעה על זאבי אדם בריו דה ז'נרו. היי, כדאי שתקרא אותה.

אלא שהאגרגציה נהפכה להיכל מראות. "ראית את 'רומנסקו' הבוקר? יש לו קישור לידיעה ב'אובזרבר', שמקשרת לטור ב'לונדון טיימס', שם ישנו איזה ברנש שאומר שבלוגר רוסי אמר שאובמה ימנה את שרה פיילין למזכירת המדינה".

"וואו. נשמע סביר. מאיפה השיג הבחור הרוסי את הידיעה?"

"הוא אומר שהוא ראה אותה ב'רומנסקו'".

ואם הקוראים סובלים מעודף מידע, נסו לדמיין את חיי הכותבים. ראשית, הם חייבים לקרוא הכל. שנית, הם חייבים להיות מהירים. שלישית, הם נדרשים לכתוב בלוג מסביב לשעון ולעדכן את ידיעותיהם ללא הרף, כמו בימים הטובים של עיתונים עם כמה מהדורות ביום. ובינתיים הם מגניבים מבט לאחור, מקווים לא לפגוש את מלאך המוות ממשאבי אנוש. ולכולם יש היום בלוג. ההזדמנות שיש לכולנו להביע את דעתנו היא דבר נפלא; הצורך לקרוא את כל הדעות הללו, לא ממש.

הדבר הגדול בבלוגים, לדעתי, הוא שיש להם עצמה דומה לזו של האימייל. זו אכן צורה ספרותית חדשה, שבמיטבה משלבת את המיידיות שבשיחה עם ההרהור שבכתיבה. אבל קוראים רבים עשויים לחוש כלפי הבלוגים את מה שחשתי אני, לפני זמן רב, כלפי מגזין יום ראשון של "הניו יורק טיימס": תקווה שאין בו שום דבר מעניין, משום שאז איאלץ להשקיע זמן בקריאתו.