"אם לא יהיה שינוי, אפשר לסגור את קריית שמונה"

אמנון, תושב המרכז המסחרי בקריית שמונה, התפלא לשמוע שחברת תקשוב מאיימת לסגור את המרכז שלה בכרמיאל בגלל הקשיים בפריפריה. "כרמיאל זו פריפריה?", שאל אותנו אמנון, "זה בסך הכל חצי שעה נסיעה לחיפה".

כך קיבלנו שיעור קצר בתורת היחסות של הריחוק ממרכז הארץ. תושבי קריית שמונה למודי הקטיושות והאבטלה כבר רגילים להיות עיירת הספר האולטימטיבית - נעים על הרצף שבין בעיות ביטחוניות לכלכליות. אולי בגלל זה הם מתקשים להבין למה ואיך נפגעת עיירה שקטה במזרח התיכון כל כך קשה ממשבר שהתחיל אי שם בניו יורק. עבור תושבי הפריפריה - המשבר, אותו מושג כמעט אמורפי לרבים בישראל - מתבטא בחודשים האחרונים במאות מכתבי פיטורים ובתור עגום בביטוח לאומי.

קרית שמונה | צילום: עמית שעל

23 אלף איש גרים בקריית שמונה. 699 מהם נרשמו באוקטובר האחרון כדורשי עבודה - 89 כמובטלים חדשים. מאז, גל הפיטורים של "אחרי החגים" הגיעה לקריה ושטף אותה: מפעל מחמי המים אטמור נמצא על סף סגירה לאחר שפיטר 40 מ־45 עובדיו, מפעל מוצרי הפלסטיק רימוני פלסט פיטר 40 עובדים קבועים ו־30 עובדים זמניים מתוך 190 ומפעל ההלבשה גיבור ספורט, שרוב עובדיו אינם תושבי הקריה, עומד לפטר 120 איש לאחר ש־150 אחרים כבר הלכו הביתה.

בסוף השבוע סיכמו הנהלת מפעל גיבור וההסתדרות כי העובדים שיפוטרו יקבלו פיצויים מוגדלים של 120%-160% על פי הוותק, והיום תיפגש ההסתדרות עם דלתא, הרוכשת הפוטנציאלית של החברה, כדי לבדוק מה מצפה לעובדים שיישארו לעבוד בה.

"מי שמשקיע מסכן את כספו"

בקונדיטוריית אלון שבמרכז המסחרי, עמרם שחר לוחץ ידיים לעוברים. שחר, מנכ"ל מפעל המתכת סימת, נבחר זה עתה למועצת העיר ובאי בית הקפה באים לברך. סימת בונה לוחות מתכת בשביל מערכת הביטחון וזה מה שמשאיר אותו רווחי, אבל שחר רחוק מלהיות אופטימי. "אם לא יהיה שינוי אפשר לסגור את הקריה", הוא מצהיר. שחר (62), בעל 20 שנות ותק בסימת, יודע בדיוק מה ירים את הקריה: "יותר מ־50 שנה העיר הזו קיימת, ויש בה רק מפעלי מתכת ותעשייה מסורתית. קריית שמונה צריכה להיות עיר מחוז, כמו קצרין ומעלות. בשביל זה צריך להשקיע פה בתיירות ובמסחר, אבל כרגע, מי שפותח פה עסק שם את כספו על קרן הצבי", הוא אומר.

עסקים סגורים בקרית שמונה | צילום: עמית שעל

תושבים בקריה מצהירים שגם עתה, כמו לפני המשבר, הם אינם מעוניינים בהטבות במס הכנסה או במע"מ. האמת, זה לא משנה הרבה, כי כמעט מחצית מהשכירים בעיר אינם מרוויחים מספיק כדי להגיע לסף המס. "אני לא רוצה כסף, אני רוצה עבודה ותשתיות", אומר שחר. "צריך לפתוח מחדש את בתי הספר המקצועיים ולהכשיר פועלים. יש אנשי עסקים שרוצים להשקיע כאן, אבל איך הם יעשו את זה כשאין בעלי מקצוע מתאימים ואין תשתיות?", הוא שואל.

נושא התשתיות והחיבור למרכז כאוב במיוחד עבור תושבי הקריה. לפני שנה וחצי נסגר נמל התעופה הקטן של העיר עקב מחלוקת בין העירייה, משרד התחבורה וחברת טמיר שהפעילה את הטיסות. על קו רכבת אין מה לדבר.

יונה פרטוק, יו"ר מרחב הגליל של ההסתדרות, אופטימי עוד פחות משחר. "אנשים עוד לא מודעים למצב שהם נקלעו אליו, אולי כי יש להם דמי אבטלה להחזיק את הראש מעל המים". הגל הגדול של הפיטורים, הוא צופה, יגיע בעוד שלושה חודשים. ומה יהיה אחר כך? "הכל יהיה תלוי בעמותות השונות, שגם הן נפגעו מאוד לאחרונה".

"אותי לא מעניינת הבורסה"

וכשאין עבודה בעיר - התושבים נאלצים לצאת. סביב קריית שמונה ישנם 17 קיבוצים ומושבים, שמעסיקים כל אחד 300-100 מתושבי העיר. אפילו אזור התעשייה הדרומי של העיר, שבו נמצאים שטחי המסחר הגדולים באזור, אינו שייך לעירייה אלא למועצה האזורית. "לפחות בקיבוצים מקבלים שכר הוגן וזכויות סוציאליות והם לא ממהרים לפטר", מספרים תושבי הקריה.

בשבוע שעבר ישבו נציגי מפעל הטקסטיל גיבור ספורט עם אנשי ועד העובדים בלשכתו של פרטוק. לאחר שכבר הוסכם בעבר על פיטורם של 150 עובדים, בסוף השבוע סוכמו תנאי הפרישה של 220 העובדים הנוספים, 120 מהם כנראה ילכו הביתה. הפגישה היתה מתוחה והצעקות נשמעו עוד מקומת הכניסה. פעילות המפעל תימכר כנראה לדלתא והוא יעבור לחו"ל, שם העבודה זולה הרבה יותר, אפילו יותר מקריית שמונה. "נהפכנו לחצר אחורית של מדינת ישראל, כי פה אפשר לשלם לאנשים שכר מינימום. אחר כך, כשאפילו קריית שמונה לא משתלמת, עוברים להודו או לסין", אומר פרטוק.

מתחם הטקסטיל בקצה הצפוני של העיר מחולק לשניים - האחד שייך לגיבור ספורט והשני למפעל חנית. פעם היו שני המפעלים תחת אותה בעלות, וכיום רק חוסר הוודאות משותף לעובדים של שני המפעלים. קיסוס חביב ואולגה טרסוב, חברי ועד העובדים של חנית, כבר קצת מיואשים. כשטרסוב הגיעה לקריית שמונה מאוקראינה לפני 11 שנה נשארו במפעל רק 27 עובדים מתוך 80 שהיו בו לפני כן. היום מבקרים השניים במשרדי ההנהלה של חנית, בניסיון לשמור על המעט שעוד נשאר, גם אם המשמעות היא משכורת של 4,000 שקל בחודש.

מפעל גיבור ספורט. צפוי לפטר עוד 120 עובדים | צילום: עמית שעל

"אני לא רוצה לשבות או אפילו להכריז על סכסוך עבודה", אומר חביב, "אני רק רוצה לשמור על העבודה שלנו ולהתפרנס בכבוד". חביב הגיע לארץ עם עליית יהודי מרוקו בשנת 1960. מאז הוא עובד בקריית שמונה ומתקן מכונות טוויה. הוא כבר שבע הבטחות של נבחרי ציבור וזכה לראות סיורי שרים, וגם את האבק שנשאר אחרי שהם עוזבים.

המצב הנוכחי מזכיר לו את התקופה שלפני מלחמת ששת הימים, אז היה בארץ מיתון גדול, שהפריפריה היתה הראשונה להרגיש אותו. כשהזכרנו לו שמדובר במשבר עולמי, השיב חביב: "אותי לא מעניינת הבורסה בניו יורק, רק הדולר בארץ".

דלתו של מנהל לשכת התעסוקה שלמה טובול פתוחה לרווחה. בכניסה מחכה בחור צעיר, שהצטרף לאחרונה לרשימת המפוטרים. הוא כבר למד שללשכה עדיף לבוא מאוחר, בגלל שבבוקר עמוס והתור מתארך עד לבניין ההסתדרות שממול.

טובול מספר שיש עדיין הצעות עבודה לאקדמאים, מהנדסים ועובדים מקצועיים, הבעיה היא שאין הרבה מאלה בקריה. הוא מנסה לשלוח דורשי עבודה לכרמיאל, לחיפה ולמקומות נוספים, שבהם יוכלו ללמוד לעבוד כחרטים, מעבדי שבבים או טבחים. "לעובדים מקצועיים יש יותר סיכוי למצוא כאן עבודה", מסכם טובול, ומקווה שיהיה הרבה שלג בחרמון, אז יצטרכו עובדים רבים מהקריה לטובת התיירות.

500 עצמאים ובעלי עסקים קטנים יש בעיר. רפי קאופמן מפעיל כבר שבע שנים את חנות כפר השעשועים בקריית שמונה. לפני פרוץ המשבר לקח הלוואה להרחבת החנות מהמרכז לטיפוח יזמות (מט"י) בריבית של 0.5% מעל הפריים לחמש שנים. הוא מקווה שההרחבה תעזור לו לעבור את התקופה הקרובה בשלום. חבריו העצמאים מדווחים על ייאוש ועל קונים שכבר לא מגיעים. את הלחץ הוא מרגיש גם בחנות שלו - הספקים כבר לא מוכנים לתת אשראי, אלא רוצים לקבל את הצ'ק ביד.

"הצעירים עוזבים"

הסטטיסטיקה של עסקים קטנים בישראל לא נעימה - 70% מהם נסגרים בתוך חמש שנים. בקריה הממוצע הזה גבוה הרבה יותר. "כדי שעסקים יוכלו לשרוד צריך לפתור את מחנק האשראי על ידי הלוואות בריבית ריאלית אפסית ואפשרות לדחיית תשלום הקרן בשנה וחצי", אומר קאופמן.

"חוסר הביטחון המדיני והקטיושות לא יבריחו אותנו, זה חוסר הביטחון הכלכלי שגורם לאנשים לעזוב", אומר עמרם שחר. וזה מה שבעיקר מפחיד את ותיקי העיר. הצעירים עוזבים כדי לחפש חינוך ותעסוקה בערים הגדולות. כשהילד של חביב סיים את הצבא הוא ישב שנה וחצי בבית, עד שאביו הסכים שינדוד דרומה. היום הוא שוכר בית בהרצליה ורוצה שאחותו והוריו יצטרפו אליו, אבל חביב לא מוכן. הבת של טרסוב עדיין לומדת בתיכון, אבל כבר עכשיו אמה שואלת מה הילדה תעשה בעיר בעוד כמה שנים. המחשבות האלו נעצרות, היא מספרת, כשהיא פוגשת את מי שהיו עד לאחרונה הקולגות שלה מגיבור ספורט. "עוד מעט יגיע גם תורכם", הם אומרים לה.