כסאות מוזיקליים

פנינה אדרי, מנכ"ל אן אם סי יונייטד, האחראית גם על רשת בלוקבסטר, שהוסיפה כעת עוד מקף לתארה עם הקנייה של חברת התקליטים הד ארצי ורשת טאוור רקורדס, הסבירה את המהלך כהחייאה לחברה, שקריסתה היתה פוגעת לדבריה בכלל תעשיית המוזיקה בארץ. למרות שאדרי קונה את מתחרתה לשעבר במחיר כמעט בלתי נתפס של ארבעה מיליון שקלים, יש אולי מידה של טעם בדבריה.

בכל ענף אחר, מיזוג בין מתחרות, נתפס כמהלך עסקי נטו. אך היות ויצרנית תרבות אינה דומה למפעל למשקאות או לרשת מזון קמעונאית, צריך לקוות שהחתונה הזו לא תצר אף יותר את היצע האמנים והטעמים שמציעה תעשיית המוזיקה בארץ.

דואטים מוזיקליים שכאלו הם אמנם להיט חדש בארץ, אך תעשיית המוזיקה העולמית כבר צלחה את החיבורים בין סוני לבי.אמ.גי' למשל, שנערך ב-2004, מבלי להתרגש יותר מדי. אלפי אנשים אמנם הלכו הביתה אבל לכוכבים הגדולים, כמו גם למרבית הצרכנים, זה לא הזיז יותר מדי.

שוחרי מוזיקה רבים רואים את חברות התקליטים הגדולות כאויב והן נלחמות בו דרך המחשב האישי, במטרה להופכו לשחקן משני בקשר שבין האמן לקהל.

חברות התקליטים, בארץ כמו בעולם, מנסות להישאר רלוונטיות גם עבור צרכני המחר, אבל מרבית הצעדים שלהן מעידים בעיקר על פאניקה. אופנות מוזיקליות אפשר להחליף, אבל את אלו שחסכו פעם את דמי הכיס שלהם כדי לקנות את האלבום של אלילם התורן, החליפו אנשים שאין להם ולו שיר אחד בפורמט בר מישוש, וחנות תקליטים עבורם היא רק עוד תחנה בדרך לסניף ההמבורגרים שבקניון השכונתי, וכדי לכבוש את אלו, מיזוג מוזיקלי הוא בקושי קאבר ממוחזר.