מה חמאס רוצה? הכרה

מה מבקשת תנועת חמאס להשיג? מה ניסתה לעשות בכל ההפגזות שקדמו למבצע "עופרת יצוקה" ובהסלמה שחלה מאז שהחל? בחמאס יודעים, כמובן, שאין בהפגזות משום איום ממשי על המדינה, חרף הנזק שהן גורמות והזעם שהן מעוררות בציבור הישראלי.

המטרה אחרת, והיא מאפשרת לחמאס לספוג את ההרג הנרחב וגם את הנזקים הכלכליים - 3 מיליארד דולר לפחות בשבוע הראשון של המלחמה, על פי התאחדות הקבלנים הפלסטינים. המטרה הזאת מפורשת, ומכוונת אל ישראל, אל ממשלת אבו מאזן ברמאללה, אל מצרים ושאר מדינות ערב, אל העולם כולו. בכל ההכרזות מבהירים מנהיגי התנועה כי הדרישה היא להסיר את המצור מעל רצועת עזה ולפתוח את מעברי הגבול (לישראל, למצרים ולים).

אין זו דרישה כלכלית, הומניטרית או טכנית. את חמאס לא ממש מעניין אם במעברים הרשמיים יעברו מאה משאיות או רק משאית אחת. ממילא הם ניצלו את שנות המצור לחפירת מנהרות שבהן אפשר להבריח הכל. המטרה היא הכרה: כשהם מדברים על פתיחת המעברים, מנהיגי חמאס מבקשים בעצם לקבל אחריות שלטונית על הגבול.

לגיטימיות של שלטון נבחר

שלטון חמאס מחפש לגיטימיות ערבית ובינלאומית. הוא דורש שהעולם יכיר בו כשלטון חוקי, שנבחר בצורה דמוקרטית ושמייצג נאמנה את האינטרסים של העם הפלסטיני. עד כה קיבלה ממשלת חמאס הכרה כזאת רק מאיראן, סוריה, חזבאללה ותנועות עממיות קיצוניות כגון האחים המוסלמים, ה"אבות" של חמאס. שאר העולם, כולל השלטון ברמאללה ומצרים, מחרימים אותם.

פתיחת־קבלת המעברים היא הביטוי המובהק להכרה המיוחלת, סמל של שלטון וריבונות. הרי מי שאחראי למעברי הגבול של מדינה הוא הוא הריבון שלה, בעל הכוח לשלוט בכניסות וביציאות. שלטון חמאס, לפיכך, לא מסתפק בדרישה לפתיחת המעברים; הוא רוצה לנהל אותם.

המצרים, מצדם, מוכנים לפתוח את מעבר רפיח, אבל דורשים במופגן שאת המעבר ינהלו נציגים של ממשלת אבו מאזן, בעזרת משקיפים זרים. בכך הם נצמדים ל"הסכם המעברים" בין ישראל לרשות הפלסטינית. ישראל עמדה בהסכם כשהתעלמה משלטון חמאס ותיאמה את פתיחת המעברים רק עם אנשי אבו מאזן בעזה. גם אבו מאזן דבק בהסכם ומתנגד נחרצות להעברת המעבר לחמאס. הממשלה ברמאללה טוענת ששלטון חמאס בעזה אינו חוקי, והוא מונהג בידי "ראש ממשלה מודח וממשלה מודחת", שהשתלטו בכוח הזרוע על מיליון וחצי תושבי הרצועה.

מלחמה על דעת הקהל

 

כך שחמאס נלחם אמנם בישראל - אבל על אהדת העולם. המאבק הוא על דעת הקהל הערבי והבינלאומי, שלא יוכל לשאת את מראות המצוקה והאימה וילחץ על המנהיגים להכיר בשלטון בעזה.

האם יש לחמאס סיכוי להצליח? קשה לדעת. עד כה המחאות במצרים, בשאר מדינות ערב ובעולם לא הובילו לשינוי מדיניות. עד כה התזוזה העיקרית היא הנכונות של מצרים להידברות עם מנהיגי חמאס בדמשק. המנהיגים בעזה תולים תקוות בחילופי הממשל בוושינגטון - ובעמידה איתנה של תושבי הרצועה, שתאריך את המלחמה עוד ועוד, עד לשינוי.