מוסף עצמאות: הצינור של מאדוף

חג הפסח החולף באפר איסט סייד במנהטן, מקום מושבם של היהודים האמידים בעיר, היה עכור למדי. "אנשים הפסידו מיליונים, איבדו אמון, הם כועסים, מתביישים ולכן מעדיפים לא לדבר עם התקשורת", סיפר השבוע אחד מאנשי השכונה, שכמו רבים מהמרואיינים בכתבה ביקש להישאר בעילום שם.

בבית הכנסת של השדרה החמישית, מוסד מכובד וככל הנראה העשיר מסוגו בארצות הברית, מנסים לשדר עסקים כרגיל, למרות הכל. ערב הפסח, ב־6 באפריל, הוגש בניו יורק כתב אישום נגד נשיא בית הכנסת, עזרא מרקין. מי שנחשב עד לא מזמן לילד הזהב של הקהילה, מנהל השקעות מצליח, כריזמטי ומשכיל, בנו הבכור של אחד ממייסדי בית הכנסת, איש העסקים והפילנתרופ הרמן מרקין - מואשם במעילה, ועומד כרגע בפני גל של תביעות נוספות בגלל מעורבותו בהונאת הענק של ברנרד מאדוף.

למרות הכל, מרקין ממשיך בכהונתו כנשיא, עד סוף הקדנציה ביוני, מקפיד להגיע לתפילה בכל שבת ומאייש את מושב הכבוד של הנשיא, על בימת בית הכנסת. "הוא מתקבל בחמימות", טוען אחד מראשי המוסד.

באמת? אין שום מתח?

"אני לא יכול לענות לך על זה. הוא עדיין הנשיא".

חברי המוסד המפואר - ובהם המיליארדר רון פרלמן, היזם והמשקיע אירה רנרט והסופר חתן פרס הנובל אלי ויזל - הכירו את מרקין, סמכו עליו, ולפחות עשרה מהם גם הפקידו בקרנות הגידור שלו את מיטב חסכונותיהם.

ברנרד מאדוף. "לאבא שלי הייתה דעה מאוד מאוד חיובית עליו", סיפר מרקין" | צילום: בלומברג

סכום ההשקעה המינימלי בקרנות של מרקין עמד על 3 מיליון דולר, ובסוף 2008 הוא ניהל כ־5 מיליארד דולר, מיטב כספם של מאות משקיעים. כמחצית מהסכום הזה, 2.4 מיליארד דולר, העביר מרקין אל האלכימאי הידוע לשמצה ברנרד מאדוף, שהתפרסם בכישרונו לספק באופן מוזר ריבית יציבה של כ־12% גם בימים של נפילות כלכליות. לפי כתב האישום, מרקין לא טרח לספר ללקוחות שלו שבמקום לנהל את הכסף שלהם בעצמו, הוא פשוט מעביר אותו הלאה, לברני.

חיפש במאדוף דמות אב

אם דמותו של מאדוף מצטיירת כעת כנבל חד־ממדי - אדם אכזר שהעמיד פנים שהוא עוזר לאנשים ולמעשה גנב במודע 65 מיליארד דולר ולא בחל גם בהונאת הדודה הזקנה שלו בשביל עוד כמה דינרוס - מרקין הוא דמות מורכבת יותר, אמביוולנטית. אם מאדוף הוא הרשע ההוליוודי מסרטי האקשן שוברי הקופות, מרקין לקוח מדרמה עם מועמדות לאוסקר.

מרקין (55), בן לאחת המשפחות המכובדות בקהילה היהודית בניו יורק, למד בקולג' בקולומביה והשלים תואר במשפטים בהרווארד, והתחנך גם בשתי ישיבות בישראל. הרקע המגוון שלו ואופיו הסקרן הצמיחו איש חברה ורוח, משכיל וראוותן (יש שאומרים פשוט מתנשא), שיכול לנהל שיחה על תלמוד, פוליטיקה, שייקספיר, אמנות מודרנית וספורט. במשך שנים הוא נחשב למשקיע מוכשר, ו"כל דבר שנגע בו הצליח", כפי שמספרים בקהילה. בני הזוג מרקין היו גם תורמים ומתנדבים נלהבים למוסדות חינוך ועמותות, ובהם האוניברסיטה הפתוחה, בית אבי חי ופרויקט תגלית. לצד קרנות הגידור שניהל שימש מרקין, עד המשבר הנוכחי, כיו"ר הזרוע הפיננסית של ג'נרל מוטורס - תפקיד שאותו נאלץ לעזוב, באחד מתנאי הממשל לתוכנית החילוץ של קונצרן הרכב.

את ברנרד מאדוף הכיר "בסוף שנות השמונים או תחילת שנות התשעים", כפי שסיפר מרקין בתצהיר האחרון שלו לבית המשפט. "לאבא שלי היתה דעה מאוד מאוד חיובית על מאדוף, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי במשרד שלו". בעבור מאדוף, שגדל בקווינס, עבד בצעירותו כמציל ופילס את דרכו במעלה וול סטריט באמצעות חוכמת רחוב, מרקין היה מפתח לכיס של החברה הגבוהה בניו יורק. בעבור מרקין, שקולגות אומרים שהיה איש שיווק מוצלח יותר משהיה גאון השקעות, מאדוף היה קרקע פיננסית בטוחה - וגם דמות אב.

"מה שמאדוף יצר, לדעתי, זו תחושה של מישפוחה (...) הוא נתן פנים פמיליאריות לסביבת העסקים הקרה והאנונימית לרוב", העידה דפני מרקין, אחותו הקטנה של עזרא, בכתבה שפרסמה ב"ניו יורק טיימס". דפני, סופרת ועיתונאית שכתבה לאורך השנים רבות על ילדותם המשותפת, מספרת שבבית שבו גדלו היחס לכסף היה אמביוולנטי: מצד אחד היה להם המון ממנו, מצד שני הוא נחשב לדבר רע ולא מספק. מרקין האב היה לעתים מרוחק, מפחיד ושתלטן; פעם הוא הציע לקנות לדפני ובעלה דירה יקרה, בתנאי שיבטיחו לשמור בה על כשרות. הוא עודד השכלה וקירבה ליהדות, ונהג להתייצב לשיעורים בבית הכנסת כמעט עד מותו ב־1999, בגיל 91. הילדים היו צריכים לעבוד קשה כדי לרצות את אביהם, לרוב ללא הצלחה. "מאדוף בטח נראה טיפוס נעים ואדיב לעומת אבי", אמרה דפני ל"ניו יורק מגזין".

ההסתבכות הישראלית

לציבור הישראלי מוכר עזרא מרקין בעיקר כאיש שכמעט קנה את בנק לאומי. בזיכרון הקולקטיבי חקוק התצלום שבו מרקין מעניק לראש הממשלה אריאל שרון צ'ק על סך 2,474,963,420 שקל,

ב־4 בינואר 2006. במפתיע, זהו אחד הצילומים הפומביים הבודדים של מרקין. מימינו מחייך לו אהוד אולמרט, אז שר האוצר; "ברוכים הבאים לכלכלה של ישראל ולעולם העסקים של ישראל", אמר אז למרקין ושותפיו בטקס החגיגי. כמה שעות אחר כך שרון שקע בתרדמת, שממנה לא התעורר. גורלה של העסקה היה דומה. אם היה מדובר בסיפור בדיוני אפשר היה לקרוא לזה אירוניה, או רמז לעתיד.

מורט צוקרמן. "חלק גדול מהכסף שמרקין הפסיד לי אמור היה להגיע לישראל" | צילום: MCT

קבוצת סרברוס־גבריאל, בהנהגתם של סגן נשיא ארה"ב לשעבר דן קוויל, סטיבן פינברג ועזרא מרקין (גבריאל היא אחת מקרנות הגידור שלו), הוצגה בישראל כחבורה של משיחים פיננסיים, ששילמו למדינה סכום גבוה בדרך לרכישת מניות גרעין השליטה בלאומי. היא הספיקה לקנות כ־10% ממניות הבנק, אבל בגלל סיבוכים שונים החלק השני של העסקה מעולם לא יצא לפועל. בשבוע שעבר, בגלל הפסדים שספגה סרברוס ועקב סגירתה של קרן גבריאל בעקבות הונאת מאדוף, פרסמה הקבוצה מכרז למכירת המניות שבידיה.

במסגרת הניסיונות לגבש את קבוצת רוכשי לאומי הכיר מרקין גם את המיליארדר מורט צוקרמן, איל נדל"ן ותקשורת ואחד מ־150 האנשים העשירים בארה"ב. צוקרמן פרש מההרפתקה של רכישת הבנק, אבל מרקין השאיר עליו רושם טוב, הם מצאו עניין משותף בפילנתרופיה, ועד מהרה פצחו בידידות עסקית קרובה. צוקרמן נפגש עם מרקין פעמים רבות מאז, ראה בו יועץ השקעות קרוב והפקיד בידיו יותר מ־40 מיליון דולר, שחלק גדול מהם יועד לתרומות. הקשר הזה הסתיים כשערב הפסח גם צוקרמן הגיש תביעה נגד מרקין, אחרי שהפסיד כ־30 מיליון מהשקעתו.

בשיחה בלעדית ל"כלכליסט" מתקשה היום צוקרמן לדבר על הקשר עם מאדוף. "זה נושא מאוד כאוב עבורי, לגלות שמישהו שפגשת דרך מעגלים של פילנתרופיה יהודית וסמכת עליו מתגלה כרמאי ושקרן", הוא אומר, ובעצם משקף את משבר האמון העמוק בקהילה העשירה של יהודי ניו יורק. "מרקין הציג לי דברים בצורה מעוותת ושיקר לי לאורך יותר מ־20 פגישות. אנשים נתנו לו את הכסף כדי שישקיע אותו וינהל אותו וזה בכלל לא מה שהוא עשה".

הפסדת כסף שיועד לתרומות לישראל?

"אני לא רוצה לנקוב בשמות אבל כן, אני עושה הרבה דברים למען ישראל, וחלק גדול מהכסף שהוא הפסיד לי אמור היה להגיע למוסדות ישראליים".

עם המוסדות שהפסידו כסף שהושקע אצל מרקין ניתן למנות את אוניברסיטת ניו יורק (NYU), שתובעת אותו על הפסדים של 24 מיליון דולר; אוניברסיטת טאפטס, שהפסידה כ־20 מיליון דולר; רמז - בית הספר היהודי שבו למד מרקין בילדותו; וישיבה יוניברסיטי, שמרקין גם שימש כיו"ר קרן ההשקעות שלה.

אלוף השכנוע והשמוזינג

מרקין ללא ספק ידע להוציא כסף מאנשים. "הוא מעולה בשמוזינג", מספרת לקוחה שלו, "אני ובעלי נפגשנו איתו פעם אחת דרך מכרים משותפים, במשרד שלו. הוא הקדיש לנו יותר משעה והיה מאוד אדיב, חצי מהזמן זו היתה שיחה חברתית, על ילדים וכדומה. הפגישה הספיקה כדי לגרום לנו להחליט להשקיע אצלו. קיבלנו עליו הרבה המלצות, היה לו מוניטין פיננסי נהדר והוא נראה מאוד מקצועי. הוא תיאר שתי קרנות: אחת בסיכון גבוה, גבריאל, ואחת סולידית, אסקוט. בחרנו להשקיע בסולידית. יצאנו לדרך, וכל שלושה חודשים קיבלנו דו"ח שהראה רווחים יפים. בספטמבר, כשהשוק התחיל להתרסק והכל ירד, זה היה הדבר היחיד שהמשיך להראות נתונים מעולים. היינו מרוצים. השם מאדוף מעולם לא עלה".

על קרן אסקוט, "הקרן הסולידית", אמר מרקין לאחד המשקיעים שהיא "כל כך בטוחה, שאני מוכן לשים בה את אמא שלי". אבל אסקוט, קרן בסכום של 1.7 מיליארד דולר, זרמה כולה לידי ברנרד מאדוף, כנראה מאז שבאה לאוויר העולם, בתחילת שנות התשעים. כשנשאל מרקין, בתצהיר לבית משפט, מה עשתה הקרן לפני ההשקעה אצל מאדוף, השיב: "לא היה לי... למעשה כלום". גם הקרנות הנוספות של מרקין, אריאל וגבריאל, הפקידו כשליש מנכסיהן במה שהתגלה ב־11 בדצמבר 2008 כהונאת הפונזי הגדולה בהיסטוריה.

מרקין, אולמרט ושרון בטקס לציון העסקה לרכישת בנק לאומי. כמה שעות אחר כך שרון שקע בתרדמת. גורלה של עסקת לאומי היה דומה | צילום: אי פי איי

ערב לפני החשיפה הגורלית, ב־10 בדצמבר, העולם באפר איסט עוד נראה אחרת. מרקין ואשתו לורן אירחו את ידידי ופטרוני מוזיאון ישראל בדופלקס שלהם ברחוב פארק אווניו 740, במה שנחשב לבית הדירות ה"יוקרתי בעולם". הערב היה נעים ורגוע, המארחים היו אדיבים. הם הגישו קוקטיילים, פתחו בפני האורחים את 18 חדרי הבית, שנקנה ב־1995 ב־11 מיליון דולר, וערכו להם סיור בין הריהוט העתיק ויצירות האמנות. האוסף המרשים של המרקינים כולל אמנות אסייתית עתיקה, ציור של פייר בונאר וגולת הכותרת: 12 ציורים של מארק רותקו בשווי כ־150 מיליון דולר - אוסף הרותקו הפרטי הגדול בעולם. בסוף הערב נשאה לורן דברים, וסיפרה איך הגיעו בני הזוג להתעניין בפן הרוחני־מטפיזי ביצירתו של רותקו ואיך יצאו למסע בן כחמש שנים כדי לרכוש את העבודות ברחבי העולם. באותן שעות ישב מאדוף עם שני בניו בדירתו ואמר: "אני גמור... זה הכל שקר אחד גדול". "היה ניכר שלא היה למרקין שום מושג על מה שקורה", אומר כעת אחד האורחים באירוע.

למחרת כבר היה לו מושג. כמו לרבים אחרים, דבר מעצרו של מאדוף נודע למרקין מקריאה ב"וול סטריט ג'ורנל". עיניו חשכו.

ביום שישי ה־13, באמצע הלילה, התעוררו המשקיעים הפרטיים של קרן אסקוט מצלילי מכשיר הפקס שלהם. במכתב בן עמוד אחד הודיע להם מרקין: "כנראה כל הכסף אבד... אני המום, כמותכם".

מצג שווא או תום לב?

כמה הליכים משפטיים כבר נפתחו נגד מרקין, אבל לא כל הלקוחות ממהרים לתבוע אותו. לא כולם סבורים שהיתה לו כוונת זדון. מרקין עצמו נמצא עדיין בקשר רציף עם המשקיעים, ממשיך לנהל את הקרנות הנותרות ומבטיח לנסות להחזיר לפחות חלק מהכסף בקיץ הקרוב. אבל התביעות עוד ימשיכו להגיע; ממאדוף, יודעים כולם, אי אפשר להוציא כלום, אבל אולי ממרקין יש סיכוי לקבל משהו. "הוא יצטרך לבלות בבתי משפט עוד שנים ארוכות, ככל הנראה כל חייו", אומר אחד מלקוחותיו.

אולי בבתי המשפט יתברר אם מרקין ידע שקרן ההשקעות של מאדוף היא הונאה אחת גדולה. רוב האנשים נזהרים מלטעון זאת, ומסתמכים על העובדה שמרקין עצמו ספג הפסדים. אבל כתב התביעה - שאינו מאשים את מרקין בידיעת ההונאה - מראה שמרקין השקיע באסקוט רק מיליונים בודדים מכספו הפרטי, שבריר לעומת 169 מיליון הדולרים שהרוויח בעמלות מהקרן לאורך השנים.

גם אם מרקין היה קורבן תמים אך תאב בצע, כמו רבים אחרים, האם כאיש מקצוע לא היה עליו לחקור קצת ולגלות, למשל, שברנרד מאדוף לא קנה אף מניה במשך 13 שנה? בעדותו טען מרקין שהתשואות הקבועות של מאדוף נראו לו סבירות לגמרי, גם לאחר בדיקה מדוקדקת. "פיקחתי עליו, דיברתי איתו, זו היתה מערכת יחסים מאוד ארוכה. דיברתי איתו ונפגשתי איתו 10 או 12 פעמים בשנה", אמר.

האם זה הוגן לגבות דמי ניהול של 1.5% ו־20% עמלות על רווחים, כשכל מה שאתה עושה זה להעביר את הטיפול בהשקעה למישהו אחר? ההערכה היא שבשנים טובות גרף מרקין כ־35 מיליון דולר בשנה רק מהכספים שהועברו למאדוף, ובסך הכל הרוויח מהשותפות יותר מ־470 מיליון דולר בעמלות.

ומעבר לכל - האם מרקין לא היה צריך לספר ללקוחותיו לאן הולך הכסף? "לא היתה לי מדיניות של לא לחשוף את מערכת היחסים שלי עם מר מאדוף (...) עניתי על כל השאלות (של המשקיעים) בהרחבה וכמיטב יכולתי", טען מרקין בעדותו. אבל עו"ד הארי זוסמן, שמייצג את מורט צוקרמן ולקוחות נוספים, אומר: "רוב האנשים מספרים סיפור דומה. הוא יצר רושם שהוא זה שמנהל את ההשקעות, סיפר כל מיני סיפורים ולרוב לא הזכיר את מאדוף".

עורך דינו של מרקין, כמובן, טוען אחרת. "המשקיעים בקרן אסקוט היו מודעים לחלוטין לעובדה שהכסף הושקע אצל מאדוף", טוען עו"ד אנדרו לוונדר. "מעבר לכך, משקיעים בכל הקרנות העניקו למר מרקין באופן מפורש את הסמכות להקצות נכסים למנהל צד שלישי דוגמת מאדוף, ללא צורך בהודעה או בקבלת הסכמתם".

בסוף עבד גם על עצמו

על פי כתב האישום, לאורך השנים הגיעו למרקין כמה אזהרות שנגעו להשקעה אצל הטיפוס האבהי שהוא כל כך סמך עליו. מרקין עצמו הודה בתצהיר לבית המשפט ש"היו כמה אנשים שהיו סקפטיים לגבי פן זה או אחר של האסטרטגיה של מאדוף או ההחזרים שלו". אחד מהם היה ג'ק נאש, אגדת וול סטריט וחלוץ בתחום קרנות הגידור, שמת בקיץ האחרון. נאש, שבעצמו השקיע אצל מאדוף אבל משך את הכסף כשהתעוררו בו חשדות, הזהיר את מרקין בעניין כמה וכמה פעמים לאורך השנים.

מזהיר אחר היה ויקטור טיישר, שניהל חלק גדול מהנכסים של קרן גבריאל. כשמרקין הציג לטיישר לראשונה את הנתונים של מאדוף, אמר טיישר שזה פשוט לא אפשרי וש"ההחזרים עקביים מדי". עצם ההעסקה של טיישר אצל מרקין היא סיפור מעורר חשד בפני עצמו: טיישר, טיפוס משונה ואקסצנטרי, נשלח ב־1994 לשנה בכלא על שימוש במידע פנים; גם מהכלא הוא המשיך לנהל חלקים בקרנות גבריאל ואריאל.

אחרי המעצר של מאדוף טיישר לא התאפק, ושלח למרקין שלושה אימיילים. הוא כתב לו, בין השאר: "אני מניח שעשית עבודה כל כך טובה בלעבוד על אנשים אחרים, שבסופו של דבר עבדת על עצמך"; "לקחת קריירה מבריקה ובאופן מכוון ומרצונך החופשי ניגבת איתה את התחת כשהיה ברור שאתה (יודע מה) אתה עושה"; וגם: "למרבה הצער, שילמת מחיר יקר על שיעור בחמדנות". בשיחת טלפון ביקש ממנו מרקין להפסיק לשלוח את האימיילים האלה; זה לא עוזר בכלל, הוא טען. טיישר הפסיק. גם זה לא עזר.