תיאום עמלות הוא עבירה, ויש לה קורבנות

לפני כמה ימים פרסם פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה ועיתונאי, מאמר ב"ניו יורק טיימס" ובו קרא לבנקים לחזור להיות משעממים. לדבריו, על הבנקים לחזור ולשמש כסוחרי כסף, ללוות ולהלוות, ולהתפרנס ממרווחי הריבית. "התקופה שבה הבנקים שיעממו", אומר קרוגמן, "היתה תקופה של שגשוג כלכלי אדיר".

ישראלי שקרא את המאמר התעלף - מצחוק או מבכי או משניהם. הבנקים בישראל חדלו מזמן להיות סוחרי כספים, לווים ומלווים. הם בעלי רכוש ועסקים מן הגדולים במדינה. בנקאות מסורתית לא כל כך מעניינת אותם. אפשר לומר על הבנקים הישראלים הכל, אך בוודאי שאינם משעממים.

הבנקים פעלו כקרטל שמנע תחרות

אלו חדשות ישנות. את עלילות הבנקים הישראליים וכשליהם סובל הציבור הישראלי על גבו ומשלם מכיסו לפחות שני דורות. ועדות חקירה ממלכתיות יצאו ובאו, והבנקים בשלהם.

אבל בשבוע שעבר נפל דבר בישראל. על שולחנו של הציבור הונח אחד המסמכים הקשים ביותר שהוצגו מעולם בישראל. רשות ההגבלים העסקיים קבעה, בדו"ח חריף מאין כמוהו, שהבנקים בישראל תיאמו ביניהם עמלות. במילים פשוטות, הבנקים פעלו כקרטל שתיאם מחירים ומנע תחרות.

ללקוח הישראלי לא היה זה חידוש. הוא כבר יודע שהבנקים אינם מתחרים ביניהם. אבל זו פעם ראשונה שגוף ממלכתי רשמי חוקר היבט זה באורח יסודי ומעמיק ומגיע למסקנות מבוססות וקשות כל כך. והנה, הדו"ח הנורא הזה עבר בישראל כמעט ללא תהודה. ישראל משופעת באירועים דרמטיים, וקשה לרגש אותנו. ובכל זאת חשוב להבהיר כמה דברים.

ראשית, פעילות קרטליסטית, תיאום מחירים, היא מן העבירות הכלכליות החמורות ביותר במשק החופשי. ברוב מדינות העולם המתוקן וגם בישראל - למרות הפיגור של דיני התחרות שלנו - זו עבירה פלילית. בכל מדינה מערבית מתוקנת היו הבנקאים שהשתתפו בפעילות עבריינית זו נידונים לעונשי מאסר ניכרים. אין כל ספק שהיתה נמנעת מהם הזכות להמשיך ולפעול בתחום הבנקאי.

שנית, בניגוד להשקפה הרווחת, עבריינות קרטליסטית איננה עבירה ללא קורבן. כל משפחה בישראל הוציאה בעשורים האחרונים אלפי שקלים רבים בכל שנה בגלל השוד המאורגן של הבנקים. אפשר רק לקוות שהלקוחות ייפרעו מהבנקים ויחזירו לעצמם את הסכומים שנלקחו מהם שלא כדין.

אבל בישראל, כידוע, הכל עניין של מקח וממכר. והבנקים, המחוברים והמקושרים, יאוצו־ירוצו לכנסת ולממשלה ויסבירו שהם עומדים על כרעי תרנגולת וינסו לסכל את חובת הפיצוי. בהתחשב בחובות הגדולים של המפלגות לבנקים - יש להניח שהם יצליחו בכך.

הפיקוח על הבנקים סיפק מטרייה לפעילות בלתי ראויה

שלישית, הדו"ח של רשות ההגבלים העסקיים גם מפנה אצבע מאשימה חמורה כלפי הרגולטור של הבנקים - המפקח על הבנקים בבנק ישראל. שוב מתברר שכמו רוב הרגולטורים (בענייני כבלים ולוויין, טלפונים, טלפונים סלולריים ועוד), הרגולטור איננו שומר על הציבור מפני הגוף המוסדר, אלא שומר על הגוף המוסדר מפני הציבור. הרגולטור משמש מטרייה לפעילות בלתי ראויה, מזיקה ולעתים קרובות אף בלתי חוקית של הגוף המוסדר.

ב־1982, לאחר ששב מכמה שנות שירות בארצות הברית, נוכח ישראלי צעיר שהבנקים תיאמו ביניהם ריביות בתוכניות חיסכון. הוא התקשר לפיקוח על הבנקים והתלונן בפני בכירה שם. אותה בכירה אמרה לו שהתיאום הכרחי, כי אחרת הבנקים לא יוכלו להרוויח. לא עבר זמן רב והבכירה מונתה לתפקיד המפקחת על הבנקים. שמה גליה מאור.

הכותב היה ראש לשכת עורכי הדין בשנים 1999–2007