סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: חוסמים, מייחצנים ומציירים

סוציאליזם חזירי

"אי אפשר למחוק את העבר. במוקדם או במאוחר הוא יצוץ שוב, ובין השאר תצוץ תוכנית למחיקתו". הציטוט הזה (בתרגום חופשי למדי) שייך לסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, ככל הנראה לא מן המועדפים על אנשי הממשל הסיני. אלה החליטו השבוע לציין את יום השנה ה-20 לטבח בכיכר טיאננמן בחסימת שורת אתרים משוקצים, ביניהם טוויטר, פליקר, הוטמייל, בינג ואחרים (יאהו וגוגל מצנזרות את עצמן לבד, תודה ששאלתם).

בורחס אמנם לא זכה לראות את מהפכת האינטרנט ואת הפיכתה של סין למעצמה כלכלית, אבל נראה שראשי הרפובליקה העממית של סין מפריכים את קביעתו: עיתונאי אמריקאי השוהה בבייג'ינג ומדווח שאלה לא האתרים היחידים שחסומים, מגלה כי מרבית הצעירים הסינים ששוחח איתם בשנים האחרונות כלל לא יודעים שהממשל מונע מהם מידע, ואין להם מושג מהו הטבח המדובר.

במקרה לגמרי, השבוע התכנסו כמה פוליטרוקים גם בירושלים. אלה כינסו את הוועדה לזכויות הילד בכנסת, כדי לנסות להפיח רוח חיים בהצעת חוק הצנזורה של ח"כ אמנון כהן מש"ס, שעלתה לדיון בכנסת הקודמת.

ועוד מדיניות: מייסד מגזין Wired קווין קלי הכריז בשבוע שעבר על הסוציאליזם החדש, ועורר סערה בקרב אינטלקטואלים אמריקאים, שמתייחסים למילה "סוציאליזם" באותה שאט נפש שבה הם מתייחסים בוודאי לנגן מוזיקה מתוצרת מיקרוסופט. במגזין Reason ציינו שכל שיתופי הפעולה המקוונים והאתרים הקהילתיים שקלי מתאר במניפסט הדי-מאכזב שלו יכולים בקלות להיכנס תחת המטרייה של קפיטליזם. לורנס לסיג, שאת רישיון CC שהגה שיבח קלי באותה כתבה - נעלב בשם הגולשים.

גם כריס אנדרסון, העורך הראשי של מגזין Wired, לא שבע נחת מהקולגות. לא מספיק שב-Boing boing לועגים לחוסר ההבנה של אנשי המגזין המודפס, באתר Big oney תוהים מדוע הוא, שספרו החדש מקדם את כלכלת החינם, לא מציע את המגזין המודפס חינם. אבל השאלה היותר מעניינת היא מדוע אנדרסון, שגובה סכומים בני חמש ספרות על הרצאות, לא מציע את הספר (Free: The Future of a Radical Price) להורדה חינם ברשת על בסיס קבוע, אלא רק כמבצע מוגבל בזמן.

ואם כבר סוציאליזם במדור טכנולוגיה: קורי דוקטורו מבוהל מגוגל כבר מזמן, אבל עכשיו הוא לא כותב סיפור מד"ב, הוא קורא לגולשים ליצור מנוע חיפוש שנמצא בידי הציבור, ממש כמו ויקיפדיה.

ואפרופו חינם: אם אתם יוצרים תוכן וידיאו ומפיצים אותו ביוטיוב, מוטב שתלמדו מהטעויות של האנשים שבראו את סוזן בויל, הפכו אותה ללהיט מקוון ולא ראו מזה אפילו סנט.

סיבת המוות: אתיקה

עידו קינן מדווח באתר "העין השביעית" על הסיפוח הזוחל של הבלוגים המקומיים בידי צבא הפרסומאים הציונים. עד כה חיו שתי הקבוצות בשלווה, כשאלה האחרונים מנצלים בחדווה את חוסר האתיקה הכמעט-מוצהר של הראשונים, אבל לאחרונה נדבקו חלקם במחלה שחלק מן העיתונאים נרפאו ממנה מזמן וגילו לכ-ל הגולשים מי משלם להם ועל מה. יהונתן קלינגר, עו"ד ובלוגר, מבקש להחיות את קוד האתיקה לבלוגרים.

כמה מוזר שהבלוגרים הישראלים, שמידת השפעתם על השיח הציבורי בישראל עקיפה במקרה הטוב, סוף סוף מיישרים קו עם הרוחות המנשבות במולדת האינטרנט. נכון שבעולם - ואפילו בארה"ב - בלוגרים מושלכים לכלא; ונכון שאריאנה הפינגטון זכתה בפרס מטעם בית ספר לעיתונות (ויש מי שלא מתעלם מהאירוניה המובנית), אבל כמות הקשקשת שמציפה את הרשת הפכה את הבלוגרים להרבה פחות משפיעים מבעבר.

מארק קיובן, יזם, בלוגר ובלגניסט, טוען שלמה שנאמר ברשת אין חשיבות, משום שככל שגדל מספר המשתתפים "בשיחה" המקוונת - כך פוחתת הרלבנטיות של דבריהם. דברים דומים כתב לפני כמה שבועות אסי שרעבי מ-No Man's Land, אבל המסקנה שלו הפוכה. ב-Tech Liberation מסכמים את הדיון בנקודה חשובה: כל מה שנאמר ברשת נשמר לעולמים.

בפינצטה

מחקר חדש קובע כי DRM מעודד פיראטיות, ובעיתוי לגמרי מקרי, ארגון זכויות האדם המקוונות EFF פצח ביוזמה ללימוד סודות הקניין הרוחני בבתי ספר.

יוצאים לטייל בעולם האמיתי? למה לא תעלו לרגל לאתרי גיקים? 

השער של מגזין ניו יורקר צויר החודש באמצעות אייפון, וזכה להתייחסויות ברשת, שהמעניינות בהן מפרגנות, אבל לא נטולות ביקורת: בבלוג הגאדג'טים Gizmodo גיחכו קלות למראה ההתלהבות של העולם הישן; אניל דאש, לחלופין, שיבח את העורכים אבל לא הבין מדוע הם מקדמים רק את תוכנת הציור ולא את הצייר. ובלי קשר ישיר: כתבה מעניינת מ-The Independent בוחנת כיצד הטלפונים הסלולריים משפיעים על הדרך בה נוצרת ונצרכת אמנות, בעיקר ביפן, אבל לא רק.

נובה ספיבק מ-Twine התלהב מטרנד ה-Realtime והחליט להקים דת חדשה: Nowism. את הפילוסופיה מאחוריה הוא פורס בבלוגו. ולמרות ש"זמנאמת" זה עניין מעיק למדי, יש בו פן חיובי: הוא מעודד יצירתיות של מפתחי אגרגטורים ומנועי חיפוש. The Falling Times הוא רק אחד מהם. מצד שני, ראוי לומר כמה דברים בשבח האיטיות; הפעם בצילום.