במת כלכליסט: טראומה ושמה אינפלציה

האם האינפלציה חוזרת לכלכלת ישראל? מדד יוני עלה ב־0.9%, הרבה יותר מהתחזיות המוקדמות במשק, והביא את האינפלציה המצטברת ב־12 החודשים האחרונים ל־3.6%. שני סעיפים גדולים עלו במדד חודש יוני: הדיור עלה ב־0.5%, והתחבורה והתקשורת עלו ב־2.6%. משקל שני הסעיפים במדד הוא כמעט חצי. המדד עתיד לעלות בחודש הבא שוב באופן חד־פעמי, בגלל העלאת המע"מ (אבל לא על פירות וירקות).

העלייה בתחבורה ובתקשורת מיוחסת לעליית מחירי הדלקים בעולם, שאין בה שום סדירות. מעניין יותר הוא סעיף הדיור. מדיניות הריבית הנמוכה של בנק ישראל מביאה לחיפוש אפיקים שיניבו תשואה טובה יותר מפיקדון בבנק, והתוצאה היא התעניינות מחודשת של המשקיעים בשוק הדיור. אבל האם התמונה שעולה מניתוח הנתונים האלה היא התחלה של תהליך אינפלציוני, שבנק ישראל צריך לשים לו קץ באמצעות העלאת הריבית? יש לזכור שהאבטלה בישראל מוסיפה לעלות, ולפי התחזיות, היא תוסיף ותעלה - ולכן יש במשק עודפי היצע גדולים, אשר מבטלים עליות מחירים.

בין אמריקה לגרמניה

בכנס שהתקיים באוניברסיטת בן־גוריון בנושא בחינת מורשתו של קיינס בראי המשבר הכלכלי הנוכחי, ציין אחד מהנוכחים שמדינות מוּנעות על ידי טראומות לאומיות. וכך, הטראומה הלאומית האמריקאית היא האבטלה הגדולה והמשבר ב־1929, שבו פשטו בנקים רבים את הרגל, החוסכים מצאו את עצמם ללא פרוטה והאבטלה הגיעה ל־25%. הטראומה הלאומית הגרמנית, לעומת זאת, היא ההיפר־אינפלציה של שנות העשרים: ערעור הסדר הכלכלי שהיא ייצגה היה מהגורמים לעלייה של הנאציזם.

המשתתפים בכנס ציינו שתגובת ארצות הברית למשבר הנוכחי שונה באופן מהותי מתגובתה של גרמניה, השולטת בבנק המרכזי האירופי. האמריקאים הורידו את הריבית במהירות שיא לכמעט אפס, ושפכו מאות מיליארדים של דולרים לתוך המשק, מתוך מטרה מוצהרת שלא לחזור על הטעויות במדיניות הכלכלית שהביאו לעוצמה ולהתמשכות של השפל הגדול בשנים 1929–1939. אירופה, לעומת זאת, הורידה את הריבית באופן אטי בהרבה, כדי לא להסתכן בהתפרצות של אינפלציה, ולכן הפגיעה בתוצר האירופי ברבעון הראשון היתה גדולה יותר מאשר הפגיעה בתוצר האמריקאי.

עדיין לא תהליך אינפלציוני

בין אמריקה לגרמניה, איפה עומדת ישראל? אין ספק שהטראומה הלאומית היא האינפלציה שהגיעה ל־440% בשנת 1984 (ולא, למשל, משבר מניות הבנקים של 1983 או המיתון של 1965/6). לכן האינפלציה הגבוהה מהצפוי בחודש יוני מבהילה כל כך את הישראלים. עם זאת, כדאי להבהיר: אינפלציה אינה עלייה של כמה חודשים במדדי המחירים, בתוך הטווח החד־ספרתי הנמוך, אלא תהליך מתמשך של עליות מחירים גדולות יותר בכל שנה. לתהליך כזה אין סיכוי רב לקרות בזמן כשבמשק יש עודף היצע ניכר, האבטלה היא במגמת עלייה והיצוא לחו"ל מקרטע מפני שהעולם עדיין לא יצא מהמשבר הכלכלי.

עדות לכך שהמשק עדיין לא נמצא בתהליך אינפלציוני היא הציפיות לאינפלציה כפי שנגזרות משוק ההון. ציפיות אלו נמדדות בהפרש בין הריבית על איגרות חוב שקליות לבין הריבית על איגרות חוב צמודות למדד. הפרש זה עומד לאחרונה על כ־2.5%, עדיין בתחום יעד האינפלציה של בנק ישראל (1%–3%). מכאן שהמשקיעים מניחים שהאינפלציה תשוב ותרד.

טוב שנהיה זהירים באינפלציה - מי שנכווה ברותחין מומלץ שייזהר גם בצוננים, אולם לא כדאי לאבד את הפרספקטיבה, ובוודאי לא כדאי שבנק ישראל יעלה ריבית עכשיו בגלל שֵדֵי העבר, בעוד שהמיתון ממשיך להעמיק. הטראומות של העבר הן מדריך גרוע למדיניות של ההווה.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל