יומנה של מפוטרת - היום פיטרו אותי

היום פיטרו אותי, או בקיצור התפטרו ממני. איך פתאום לא זקוקים לי? רק יום קודם היה כל כך חשוב שאעביר את הניירות מכאן לשם, אשלח את האימייל הזה, אשוחח עם ההוא, אעבור על הדו"ח, אז איך פתאום לא זקוקים לי?

אני זוכרת את ההתחלה. עבודה חדשה, הרגשת נחיצות, חשיבות. הנה יש לי ייעוד. גם אני שובצתי לתוך אחת מתוך מיליוני המשבצות הנקראות תפקיד. משבצת חמימה הכוללת משכורת ושלל הטבות, אבל בעיקר תחושת שייכות, זהות, ביטחון. הייתי מאושרת: הנה אני ורק אני נבחרתי לתפקיד הזה.

חייכתי בשביעות רצון: במשחק הטורף והנטרף הצלחתי להפוך לטורפת. זה אמנם היה תהליך מתיש, מותח, של ראיונות וציפייה דרוכה לקבל את התשובה המיוחלת, אבל בסוף זה קרה. יש לי עבודה!

נכנסתי למשרד החדש. לכאן אגיע כל בוקר ומכאן אצא כל ערב. על הכיסא הזה אשב ואקדם את האנושות צעד אחד קדימה. שמתי עציץ על אדן החלון, תמונה של הכלב על השולחן, צילומים של הילדים על הקיר. בניתי לי בית שני בזעיר אנפין. אנשים בני מזל כמוני, במשרדים השכנים, ברכו אותי בהצלחה ואני קרנתי. השתייכתי לכוורת ענקית, פעילה ומזמזמת ובתוכה גם לי היה משושה אחד קטן מתוק כדבש.

כמה מענגות הגיחות להפסקת קפה, לשוחח על הא ועל דא במטבחון, לספר איזו בדיחה ולחזור למשושה הפרטי, לעבור שוב על האימיילים, להרים טלפונים, לסדר עניינים.

כרטיסי ביקור מגיעים לשולחנך. שם, תואר, לוגו. חמישה על שבעה סנטימטרים של ניר המסכמים את כל חייך המקצועיים, המשכורת שלך, ההישגים שלך, הגאווה שלך. אפשר לקבל את הטלפון? שואל מישהו ואת שולפת את כרטיס הביקור. הוא בודק אותו בהערכה, מברר בדיוק עושה? איפה יושבת החברה שלך? ואת מסבירה כבדרך אגב, כאילו נולדת עם כפית זהב בפה. ועכשיו, 400 כרטיסים עדיין במגירה וצריך פשוט להשליך אותם לפח, יחד עם המשכורת החודשית, ההישגים, הזיעה, המאמץ, הלימודים, הזהות והגאווה.

יחד עם הכרטיסים את מרגישה שגם את הושלכת לפח. פשוטו כמשמעו. סיימת את תפקידך לחברה. מצידנו את יכולה להתנדף וכמה שיותר מהר, כי בכל זאת את מעוררת בנו קצת חוסר נעימות ואנחנו רוצים לשכוח ממך כמה שיותר מהר. מעיק עלינו לחשוב שלא יהיה לך כסף, שהחרדות חותכות בך כמו צליפות של שוט, שקשה יהיה לך לפתוח את העיניים בבוקר אל תוך הריק. אז אנא צאי כמה שיותר מהר ממתחם הראיה שלנו כדי שנוכל להמשיך לשתות את הקפה שלנו בנחת.

את מפוטרת. עכשיו הבושה היא החברה הטובה ביותר שלך. חברים אומרים: יהיה בסדר, הכול לטובה. תראי שתמצאי עבודה יותר טובה. ואת חושבת: אבל אני לא רוצה עבודה יותר טובה. דווקא את זאת רציתי. ואת נזכרת איך שלחת קורות חיים, איך ישבת לראיונות, שאלו אותך: מה התכונה הכי חזקה שלך? מה התכונה הכי חלשה שלך? ואיך את בעבודת צוות? ואת חייכת כאילו החיים כל כך נפלאים, מוכרת את עצמך באלגנטיות. את טובה בארגון? ואיך כישורי הניהול שלך? הכול נהדר. אני פשוט מושלמת, את כמעט אומרת, רק קחו אותי כבר! ואת לא רוצה לעבור את זה שוב. את רק משתוקקת פתאום ששם המשפחה שלך יהיה "עופר" "אייזנברג" או אולי "אריסון". שלא תצטרכי לחשוב על החשבונות התופחים בגלוי, על העוני העומד לפתחך.