זיוף או מקור: פורטרט של וורהול במוקד תביעה ייצוגית

ב־1989 רכש מפיק הקולנוע ג'ו סימון־ווהלן פורטרט עצמי של האמן אנדי וורהול ב־195 אלף דולר. בשנות התשעים של המאה הקודמת התנפחה בועת שוק האמנות והגיעה לממדים עצומים; ב־2001, כשסימון רצה למכור את היצירה, היא כבר היתה שווה כ־2 מיליון דולר. היתה רק בעיה אחת: בוועדת האימות מטעם קרן אנדי וורהול טענו שהיא אינה אותנטית. ב־2003 שוב ניסה סימון למכור את הפורטרט, ושוב דחתה אותו הוועדה, אף שבעבר חתם מומחה מטעמם על כך שמדובר ביצירה מקורית.

הפורטרט של וורהול

בחודש שעבר אישרה שופטת בניו יורק לסימון־ווהלן להמשיך בהליכי תביעה ייצוגית נגד קרן וורהול, באשמת מרמה והונאה. לטענת התביעה, שדורשת פיצויים בסכום של 20 מיליון דולר עבור סימון ועבור עוד קורבנות של אותה הונאה לכאורה, ועדת האימות מונעת בכוונה מכירה של עבודות אותנטיות ושולטת בשוק באופן מוחלט. סימון־ווהלן האשים את הקרן ב"מניפולציה" של שוק האמנות באמצעות "פגישות סודיות" של חבריה וגם טען שהקרן גרפה לכיסה לאורך השנים 150 מיליון דולר בזכות ניפוח של מחירי היצירות שברשותה. "תביעות ייצוגיות הן נדירות למדי בעולם האמנות", אומר בריאן קר, עורך דינו של סימון, "אבל אנשים שקושרים קשר קיימים בכל מיני תעשיות ואלו התקדימים שהשופטת תבחן לאורם את התביעה".

גרי ססר, עו"ד של קרן האימות, אמר ל"כלכליסט" בתגובה: "חלק מההאשמות צומצמו על ידי השופטת ואנחנו שמחים על כך. יש לנו ראיות מוצקות ואנחנו מתכוונים עכשיו לבקש שוב לבטל את התביעה. אנחנו מאמינים שנצליח".

כך או כך, משפט כזה עשוי לשנות את חוקי המשחק בשוק היצירות של אנדי וורהול. "לוועדה יש תפקיד מפתח בשוק של וורהול, בתור זו ששולטת ברובו", אומר קר, "ואנחנו רוצים לשנות את האופן שבו הם עושים עסקים, כך שללא ספק יכולות להיות לזה השלכות על השוק שלו". הוא מוסיף: "כיום לוועדות האימות של האמנים המתים, שוק המגלגל מאות מיליונים בשנה, יש הכוח לקבוע מה אמיתי ומה לא. העניין הוא שאמת, בעולם האמנות, היא פעמים רבות עניין של דעה".

מדע לא מדויק

בדומה לעבודת בילוש, אימות יצירות של אמנים שאינם בין החיים אינו מדע מדויק, אלא תחום סבוך ומאוד לא חד־משמעי. בעולם מסתובבות המוני יצירות שערכן תלוי במטוטלת סכיזופרנית — מדולרים בודדים עד סכומי עתק — תלוי את מי שואלים. "ככל שהערך הפוטנציאלי של יצירה גבוה יותר, כך הסיכוי לחוסר הסכמה על ערכה עולה", אומר חוקר האמנות פטר פול בירו.

פטר פול בירו

ב־1992 קנתה נהגת המשאית טרי הורטון, בתור בדיחה, ציור מכוער בחמישה דולרים. כשמישהו אמר לה שמקבץ הקשקושים הזה הוא כנראה ציור של ג'קסון פולוק, היא שאלה: "מי זה לעזאזל ג'קסון פולוק?". מאז הספיקה הורטון, שגרה בקרוון, ללמוד דבר או שניים ונהפכה למומחית לא קטנה בסחר באמנות. היא שכרה את שירותיו של בירו שמצא מה שנראה כמו טביעת אצבע של פולוק בציור שלה. בשביל קרן ג'קסון פולוק זו לא היתה ראיה מספקת כדי להכיר באותנטיות של היצירה, אך להורטון זה הספיק. היא עדיין חושבת שהציור מכוער, אבל דורשת עבורו עכשיו 50 מיליון דולר, וכבר סירבה להצעה של 9 מיליון דולר.

אין זה משנה עד כמה מרשים הפיקאסו או הדגה שיש לכם בבית - ללא חותמת של מומחה, תתקשו מאוד למכור את היצירה לפי ערך השוק. ד"ר שרון פלשר, המנהלת בפועל של הקרן הבינלאומית למחקר אמנות (IFAR) בניו יורק, מפרטת את הקטגוריות לאימות יצירה: "הראשונה היא מחקר אקדמי - מסמכים או מכתבים הקושרים את העבודה לאמן; הקטגוריה השנייה היא החומרים שמהם עשויה העבודה — קנבס, צבע וכדומה; והקטגוריה השלישית היא ה־Connoisseurship - מונח בצרפתית שפירושו הסגנון והמראה הוויזואלי של העבודה, שאותם מעריך מומחה המכיר באופן אינטימי את הסגנון של האמן".

בירו, שמיישם בעולם האמנות שיטות מתחום הזיהוי הפלילי, מספר שכיום תפקידו של המדע באימות עבודות אמנות התרחב באופן ניכר. "קרה שקיבלנו לידינו פסל ברונזה עתיק", מוסיפה פלשר, "ובאמצעות מכשיר רנטגן גילינו שבפנים היתה ברונזה מהמאה ה־20, מה ששלל את האותנטיות של היצירה".

בעיטה בקרן

אבל גם הכלים המדעיים החדשניים ביותר אינם מסוגלים למנוע לעתים הכרעה מטעמים סובייקטיביים או אינטרסנטיים: "מומחים נוטים לשפוך לפעמים את המים עם התינוק", אומר בירו, "חלק מוועדי האימות מקצועיים לחלוטין, אבל אחרים נגועים בשיקולים מסחריים".

זו גם אחת הסיבות לעניין הרב שמעוררת התביעה הייצוגית נגד קרן וורהל. בצד סימון־ווהלן ישנם, כאמור, עוד אספנים מכובדים רבים שלהם פורטרטים זהים מאותה סדרה או יצירות אחרות של וורהול שאמיתותן מוטלת בספק. לאורך השנים שיטות הפעולה של ועד האימות של קרן וורהול זכו לביקורת (למשל אימות קופסאות סבון "ברילו" של וורהול, שבהמשך נטען שנוצרו שלוש שנים לאחר מותו), וכנראה לא במקרה.

אנדי וורהול, אמן הפופ המפורסם בעולם, יצר אמנות שהטילה בספק מושגים כגון מקוריות וחותם אישי, שכפל עבודות וחתם על יצירות שאסיסטנטים שלו יצרו, בדומה לאמנים עכשוויים רבים. האפשרות לקבוע באופן חד־משמעי שיצירה היא באמת "שלו" נראית לעתים כמו סתירה פנימית. "העניין של אותנטיות של עבודה הוא בעייתי כשדנים באמן שאתגר את עצם הרעיון של אותנטיות", מסכמת פלשר.